דבר הנשארים אבי הרשקו

דף הבית >> דבר הנשארים אבי הרשקו
כשתאלם תרועת הפסטיבלים.
אבי הרשקו

תמיד דמיינתי את החיים כסדרה ארוכה של דלתות. על-פי רוב שמורה לנו הזכות לבחור באילו מהן לעבור. אך, לא בכולן ולמרות שכך, עדיין נידרש לעבור דרכן. בסופו של דבר, הבחירה בידינו, אם לחצות אותן משתוללים ובועטים או בגו זקוף ובראש מורם.
*** 
שלהי מאי, תחילת יוני כל האי כמרקחה. יש הולך ויש בא. 'ההולך', לא תמיד מבחירה, חלקם שפופים כנידונים בדרכם לגרדום.
אלו שהבינו כי זמנם נקצב, נמצאים במרתון אריזות. מעבר לכך, חקרו מבעוד מועד כמה טלוויזיות אפשר להבריח במכולה וקנו גם סאונד-בר, מקרר ומדיח כלים, רק ליתר ביטחון.


 
מצידה השני של הבריקדה, המתינו 'הקולות הצפים'. נאחזים בקרנות המזבח, צופים באורזים בחוסר נחת משווע, כמו נידונים שממתינים לערעור המבושש להגיע. לופתים כל שביב של תקווה לבשורה, שתושיב אותם בשולחן 'הנשארים' במסיבת הפרידה הידועה לשמצה ב-West coast. אולי ביום מהימים יוכלו גם הם, למצוא מנוחה ונחלה בשולחן ה PR's. לשם הדרך עוד ארוכה וקשה... בינתיים כואבים וחוגגים גם יחד, את עזיבתם טרם עת של מיטב בנינו.
 
מיעוט ה "סופרים לאחור", נכנס לטראנס Facebook המכונה בפיהם "גם מזה נצטרך להיגמל" ומתעדים את עצמם לדעת באירועים שוליים שלדעתם לא ישוחזרו בארץ הקודש, דוגמת לאכול דוריאן, לצוף על מזרון בתאילנד, לראות את הבית נקי בלי שניקית אותו. לגלות, ארוחה חמה בלי שבישלת וחולצה מגוהצת בלי שבכלל ידעת שיש לכם מגהץ, שנאמר בסינגליש "Also can", אך לא לעולם חוסן!
 
לו הייתי לרגע, יוצא מעצמי, ומביט במבט אובייקטיבי על התנהלות האי הייתי משוכנע שאנחנו חיים בתוכנית ראליטי ואולי אפילו מככבים במופע של טרומן.
ריאליטי למה? כי כמו ב"הישרדות" אנחנו תקועים בחברותא על אי נידח, נאבקים להיות ה"שורד" האחרון או לכל הפחות להגיע לגמר.
בחיי השגרה בנות הזוג עוסקות במשימות הישרדות (יו... אני מקווה שעוד נשארו להם בצבעים האלו ב- Desigual... מתי יש לך תור לפאדי...? תגידי הסייל בגרייט עוד בתוקף? בא לך לצאת ללאנץ?)

זה גם קצת "מעושרות" כי בסכומים ששפכתן ב-ION אתן לבטח "מעושרות" ואולי גם מאושרות, אבל כולנו יודעים ש Happy wife happy life, אז כפרות! כשההישרדות האמתית היא לשרוד את הסטייטמנט של סיטי בנק ואז זה בעצם כבר הופך ל"מרוץ למיליון".
 
במחשבה שניה ברור שמדובר ב"היפה וחנון", שהרי כולכן יפות, מאופרות לעילא ועילא במיטב התוצרת של MAC, אחרי פאדי בגרייט ואימון בשייפ נראות מינימום "נטלי דדון " ואנחנו למעשה הם החנונים סטייל "משה פרסטר" שמתרוצצים כמו עכברים מסוממים ב IT show's , מלטפים מצלמות, מחשבים וטלוויזיות. 
...ואולי זה "האח הגדול", עם אינספור המצלמות שנמצאות ברחבי האי המתעדות כל צעד ושעל או הפיליפינית שגרה בצל קורתכם. זה באמת מוזר שמשהי זרה מבשלת ומנקה במטבח, שנאמר בשנית... "גם מזה נצטרך להיגמל" Lah!
 
חלקכם, בכלל מתגורר ב"כפר". הואיל ולפי מניין הישראלים ב- Cairnhill הפכתם לעיר העברית הראשונה בסינגפור. תנפיקו בולים, שטרות ודגל ואתם רק צריכים לבקש הכרה מהאו"ם.
יתכן וזה "הרווק" אם נזכיר בדחילו ורחימו, את "טיולי הגברים" והס מלהרחיב... וגם קצת "מאסטר שף" כשהמייד מתחרות על הפיתות הכי שוות, החלה הכי מתוקה, השקשוקה הכי פיקנטית והחומוס הכי בלאדי.
ובל נשכח את חבורת "ציקן רייז" המפורסמת, שהיא לא פחות מ"כוכב נולד" בסקאלה מקומית (רק בלי הכישרונות והכוכבים).
אבל בסופו של יום, עבור כולנו מדובר ב "מסע עולמי" אחד ענק, פיזי וגם נפשי שחווינו כולנו יחדיו.


 
סינגפור היא ראליטי בלי הדחות ולמרות שכך יש מודחים. זה ראליטי, בלי מחנות. כי איזה שומר בקונדו יתן לכם לתקוע דגל בבריכה?
זה ראליטי שהדחיקה לא מגיעה ממועצת השבט או תלויה בעובדה שהיית סוציופת/אנטיפת/פסיכופת, תחמן, או חביב הקהל. חלק מדיחים את עצמם, כי זה הדבר הנכון עבורם וחלק הודחו כי כך נקבע בדירקטוריון של נייס-ורינט-אפלייד (מחק את המיותר). אין מנצחים ומנוצחים רק מסיבת פרידה שמחה – עצובה, כי אין אהבות שמחות.
 
אם חלילה קיבלתם את הרושם, שאלו שלא נופו השנה מהאי, שבעי רצון מהנטישה, אז דעו לכם שלא יקל הדבר בעינינו. חלקכם היה לנו למשפחה.
יחד חגגנו את החגים, את השמחות, יחד כבשנו את סאפה, מאונט קוק וטוקיו. זה עם זה, כרתנו ברית דמים מעל פילה מיניון עשוי 'מידיום' ב-Les Bouchons שתמיד נקנח ב-profiterole ולנצח נישאר חברי אמת ב-Facebook.
כל חמולה שעוזבת, מותירה בליבנו חלל גדול, חמישה חדרים באיזה קונדו יוקרתי וגם מייד שלעולם לא תרצה יותר לעבוד עם ישראלים ובצדק!
במקומכם יגיעו חדשים, דביקים עם ריח של service apartment ושאלות מעצבנות כמו "איפה אתה מסתפר?" שזה מבחינתי, כמו לשאול פרה איפה האטליז הקרוב? זה פוגע וחסר טקט.
 
שלהי יוני וגם אחרוני הפטריוטים באי משאירים אבק, עשן והייז על מסלול ההמראה של צ'אנגי. כולם עוזבים, חלק יחזרו באוגוסט וחלק לא. כי כמו בכל שנה מעגלים נפתחים ומעגלים נסגרים. היו שלום, מבטחים להתגעגע.
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים