ויאטנאם יאיר

דף הבית >> ויאטנאם יאיר

יאיר מרום על ויאטנאם

נתחיל עם החיים על המאדים. 

https://www.youtube.com/watch?v=v--IqqusnNQ  – דלגו על הפרסומת, שימו ברקע ו...  ותתחילו לקרוא!

חזרנו מויאטנם אל תוך שגרת היום. אח, איזה כייף היה, מזרח אמיתי, עם כל הזול והמלוכלך, עם כל הטעים והחריף, עם כל השפה המוזרה הזו שנשמעת כמו יללה של חתול מיוחם. מדינה מבולבלת אמיתית הויאטנם הזו. מצד אחד עוני ופערי מעמדות, שלעומתם המצב בישראל נראה כמו פרק סיום העונה בסדרה הפנומנלית רמת אביב ג', מצד שני, הם ניצחו את האמריקאים, אחרי שאלה אנסו אותם שש עשרה שנים, הרגו מיליונים ונסוגו עם הזנב בין הרגליים. לתופעה הזו יש הסבר אחד, אולי, אבל רק אולי, בזהירות, אולי, אולי, אולי... אנחנו לא מבינים אותם. אני מספר את זה כי אחרי חצי שנה במזרח אני מבין דבר אחד משמעותי מאוד, אני מבין שאני לא מבין. שיש פה מנהגים ותרבויות שהניסיון להלביש עליהם סממנים של אגו, סמכות וערכי דמוקרטיה עלול בקלות להסתיים כמו הימרחות יתושית על שמשת מכונית דוהרת. 

התחלנו בהאנוי. עיר מגניבה שבגדול הדבר היחיד שהייתי מוסיף לבליל המוזר והאין סופי של טוסטוסים וריקשות זה השילוב המתבקש כל-כך.... חשבתם שטוסטוס-ריקשה נכון? טעיתם, אני דווקא מכוון לחוקי תנועה. לחצות כביש עם משפחה של ארבעה ילדים זו משימה שלא מביישת את טום קרוז בסצינת הפתיחה של mission impossible 2.
דוגמא אירוע: מצאנו עצמנו מעבר לכביש מבצעים ספירת מלאי, באינסטינקט חייתי של אמא-נמר, זיהתה זוגתי שתחייה שיואב בן ה 4 נותר בעברו השני של נהר הטוסטוסים השוצף. מבלי לאבד רגע של קור רוח, החלה לצווח ובתנועות ידיים בלתי נשלטות ניסתה לסמן לו שלא יחצה. זה לא יחצה זה, הוא חוצה ולא מעניין אותו כלום, שיידרסו הטוסטוסים מבחינתו. אכן הדרך לחצות כביש בהנוי היא לא לחכות לרמזור הירוק (פשוט אין כזה), אלא לחצות.

לאוהבי הקניות, האנוי מציעה מספר מותגים, שלא ניתן לחלוף על פניהם בפנים אדישות. הראשון והמוביל הוא כמובן מותג אופנת הטיולים north fake, אבל לא רק הוא עומד לבדו, תמצאו בכל חנות שנייה צעצועים איכותיים, תיקים ומזוודות smso–nite במבחר שיאפשר לכם להחליף מלתחות שלמות במחיר שווה לכל נפש. פשוט גן עדן.

מהאנוי לקחנו רכבת לילה ל..... סאפא. רכבת זה לא רכבת ישראל עם שקעים, wifi וכתות של רובים של חיילים. רכבת לילה זה שנות ה 60 עם מסדרון צר וחדרים, איך נגדיר אותם? מעל מטר שמונים הרגליים כבר לא מתיישרות, המקלחת פשוט אינה קיימת ולעשות את הצרכים... עדיף להתאפק. 

סאפא זה שדות אורז, הרים גבוהים, נופים שומטי לסתות ממש אוויר פסגות. כל זה נכון אבל... בהנחה שאין ערפל.
לא, כי אם יש ערפל, סאפא זה כל זה אלה שרק מריחים ולא רואים, ולהריח זה לא אותו הדבר במקרה של ויאטנם, מה לעשות? ככה זה עולם שלישי. שלושה ימים בערפל כשרק הדמיון עובד, יש חיים על המאדים?

עצרו שיר. 

עוברים ל- https://www.youtube.com/watch?v=Tgcc5V9Hu3g – גיבורים. 

אחרי רכבת לילה ל... האנוי, עלינו על הסעה להלונג ביי. מה שמדהים בויאטנם זה שאף אחד לא נוסע מהר, מרחקים לא גדולים אבל בשישים קמ"ש זה נמתח כמו מסטיק. 

סוף סוף רואים ים, בעצם לא ממש ים כי יש שם מלאן תלפים סירות. אז באמת שזה אחד המקומות היפים בעולם. האגדה מספרת שכאשר הסינים ניסו לכבוש את ויאטנם, יצא אליהם דרקון וירק עליהם אש דרקונית ויאטנמית שהפכה לאיים קטנים ופזורים במרחב הלונג ביי, יפה פה. עשינו לילה על הסירה, זה בגדול הגיע למצב שבו זוג אירופאי מבוגר שבילה ארוחת ערב לידינו, הודיע לנו אחרי דיונים מעמיקים, שיש לנו את הילדים הנוראיים ביותר בעולם, שתמורת שום הון הם לא מוכנים אפילו לעשות ביביסיטר עליהם. עשו אותי גאה... אנטישמים.

חזרנו ל-Hanoi לטיסת פנים ל-hue. העיר hue שימשה לפני העידן המודרני כבירת ויאטנם, מקום שלטונם של המלכים שמלכו על המדינה. בהוי יש בעיקר עתיקות. הדרך הטובה ביותר לראות את הקברים העתיקים והממלכה הקדומה היא לעלות על אופניים ולדווש. לא, כי אם תיפלו כמונו לסיור בסוחרת נהר (לא בגלל הגודל אלא בגלל המסחר), תמצאו עצמכם עם גברת שכל מטרתה זה לסחוט אתכם במגזרות נייר בעלות של טלוויזיה 60 אינטש. מעבר לזה יש בעיירה מסעדות ובתי קפה נחמדים, אפשר לבלות בה ערב נחמד מאוד.

מהואי נסענו להויאן. פוףףף הפציעה השמש. הויאן היא עיירה עתיקה מלאה בסוחרי בדים ותופרים, מקום קלאסי לתפור חליפה (לא שעשיתי זאת), לעשות קורס בישול (דווקא כן), להסתובב באזור הגשרים היפאניים ו... ללכת לרחוץ בים. מעבר לזה שיצא לנו לבלות את ערב (חובה!) ראש השנה האזרחי במלון, עם מופעי אימה של הצוות, עם הגרלה נושאת פרסים אל תוך הלילה ועם קריוקי רצחני, מעבר לזה, אחלה עיר. 

מהויאן טסנו להו צ'י מין, טיסת פנים נוספת ונחתנו ישר לתוך מנהרות הויאטקונג. לטייל עם ארבעת החוליגנים בתוך אתר מורשת לאומי, שבכל פינה מונחות בובות של לוחמי ויאטקונג שרק מחכות לפגוש את מגע הקסם של יואב, איך נאמר זאת, חוויה. זחלנו, חלפנו על מטווח ירי שמאפשר לאמריקאים מיוזעים חדורי יצר נקמה לפרוק תסכולים והרבה דולרים, חלפנו ונסענו להירגע במלון. דבר אחד מעניין במדינה הזו, אחרי שאתה מסתובב שם במנהרות ורואה מה 16 שנים של לחימה גרמו להם, אתה מבין שכדי לנצח מלחמות לא צריך לקחת מהאויב את נשקו, להכריע את צבאו, במקרה של ויאטנם זה לא עבד, לדעתי זה אף פעם לא יעבוד. צריך לקחת את מה שהכי חשוב לו, תשאלו את עצמכם מה חשוב לויאטנמי? לי אין את התשובה עדיין, אורז? טוסטוסים? גיבורים?

נסיים בקלאסיקה - https://www.youtube.com/watch?v=ZAKuL8cyiAA 

שעתיים נסיעה מהכרך ואתה בשפך המקונג. נהר ענק שזורם ממרגלות ההימלאיה אל הים. בשפך המקונג נוצרה דלתא שמאופיינת במארג חיים שונה. התיאור הטוב ביותר לחוויה הוא צפרדע, צפרדע? צפרדע! דו-חיים אם תרצו. הכל נמצא בתווך שבין על הנהר לבין יגיע לנהר עוד מעט. ממסחר, דרך אוכל וכלה בחיים עצמם. הסיור בין השווקים הצפים לבין מפעלי הממתקים והלבנים, כל אלה בשילוב אירוח ביתי על מצע אורטופדי משובח, הצליחו להנפיק ממני את המשפט הבא "אולי חלפנו את הגיל...". 

על הדרך לשדה התעופה בסייגון כותב לי חבר, "שמחים לחזור הביתה?", נגע בנקודה מעניינת. איך זה לחזור לסינגפור מטיול ארוך? עד היום חזרנו הביתה לשגרת היום והמשכנו להתגעגע לחופש שחלף. מה עושים כשאתה חוזר למקום שאינו הבית (אבן שושן מעניק להגדרת בית מיפתח רחב מידי – ננסה לצמצם – "איפה שנמצא הלב"). התשובה היא, עושים לופה!

ולגבי השינויים שאנחנו עוברים, דויד הגדיר זאת באופן פנטסטי:

עוד לא יודע למה חיכיתי,

והזמן שלנו רץ, מטורף,

מיליון רחובות ללא מוצא,

וכל פעם שחשבתי שהגעתי,

הטעם היה לא ממש מתוק.

 

אז נותר טעם של עוד, מזרח, טיולים וגעגועים לבית.

 

 

 

 

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים