טיול בדלתת המקונג

דף הבית >> טיול בדלתת המקונג

'הלו הלו' – מדוושים בדלתת המקונג
טלי גורן

 

חופשת אוקטובר מתקרבת ואיתה הדילמה הסינגפורית המוכרת. לאן הפעם? 'אקשן!' מבקש הגדול, 'ילדים קטנים ומתוקים!' מבקשת הקטנה, 'קצר...' מבקש המפרנס הראשי, ואני מחפשת משהו שישלב את כל הטעמים וגם יהיה בעל משמעות ועומק. להכיר עוד נדבך בתרבות האסייתית המרתקת כל כך. התייעצות קצרה עם חברה בעלת נסיון סינגפורי ארוך שנים והרעיון מתחיל להתבשל – ארבעה ימים על אופניים בדלתת המקונג של ויטנאם.

וכך, השכם בבוקר, אחרי נחיתה גשומה בסייגון, לילה רטוב והשכמה אל שמיים מעוננים אנו פוגשים את צ'אר. מדריך מקסים שבחיוך אחד כובש את כולנו ומדליק שמש שתלווה אותנו במשך ארבעה ימים חלומיים. 'והקבוצה?' אנחנו שואלים. 'קבוצה?' הוא עונה 'הקבוצה זה אתם'. לא יכול להיות מושלם מזה!

 

הטיול מתחיל בהרפתקה הנועזת מכולן. הווואן (שילווה אותנו צמוד צמוד בארבעת הימים הקרובים) מחכה מעבר לכביש והמשימה היא לחצות ולשרוד. נותנים ידיים חזק, מסתדרים בשורה לצד צ'אר ו.. שמים מבטחנו באלוהי הכבישים הויטנאמים. איכשהו, ברוב המקרים זה עובד.. מכאן כבר ברור למה חשוב לעלות לווואן ולהפליג בנסיעה של שעתיים לפחות כדי להתרחק מהעומס והדוחק של סייגון.

הנופים בחלון משתנים במהרה. מרצף עירוני עמוס ורועש אל נהרות חומים ענקיים, גשרים עצומים (מתנת ארגונים שונים מרחבי העולם) ושדות אורז אינסופיים מנוקדים בביקתות ופועלות בכובעי קש ויטנאמים. הנסיעה מסתיימת בכפר קטן וטקס פריקת האופניים מתחיל. הנהג וצ'אר מיומנים ויעילים מורידים ארבעה זוגות אופניים מהוואן, מרכיבים גלגלים, מהדקים מושבים ו.. קדימה לדרך. רגע לפני יציאה צ'אר מבקש שנארגן תיק ללילה. 'למה לא אמרת קודם?' אז הנה טיפ ראשון – לקראת הטיול, להשאיר במלון את כל הדברים שלא תצטרכו ולהשתדל לארגן את הדברים במינימום תיקים – נוחים לנשיאה (ושלא נורא שיתלכלכו..). בהמשך הדרך נגלה את מזוודת הדיילים היפה שלנו נגררת מאחורי אופנוע על שבילי עפר. לא מחזה מלבב...

התארגנות קצרה ואנחנו על האופניים. כולם חבושים בכובעים ומעליהם קסדות. טור ארוך שצ'אר בראשו ואנו מתוודעים לשיגרת הדיווש שתלווה אותנו בימים הקרובים. הנסיעה מתבצעת לחילופין על כבישים צדדיים, על דרכי עפר, או (ברוב המקרים) על שבילוני בטון צרים המתפתלים בין בתים ושדות. רוחב השביל אינו עולה על מטר וחצי ובדרך מופלאה חולקים אותו הולכי רגל, רוכבי אופניים ואופנועים שחולפים בקול צפצוף עז. כולם עמוסים לעייפה, לעיתים בערמות אדירות החורגות לצדדים בדרך שלא מאפשרת לדמיין מעבר דו סיטרי או עקיפה. ובכל זאת, זה קורה, ואף אחד לא מוצא את עצמו בתעלה שלצד הדרך. איך? לאלוהי השבילונים הויטנאמים הפתרונים..

כבר בתחילת הדרך הסברנו לצ'אר שאנחנו כאן כדי להנות. במקור, מדריך לטיולי אסקטרים, אופני שטח ואופנועים בהרים, צ'אר בנה על מסע נמרץ של 60 ק"מ ביום בדיווש קצבי ומהיר. אלא שכאן יתרון הקבוצה הקטנטנה והיכולת שלנו לסייע למדריך לשנות קצת את התוכניות ולהתאים אותן. הפעם, לקצב האיטי והמתגלגל של משפחה ישראלית שבאה כדי ללמוד את המקום דרך העורקים הפנימיים ביותר, לפגוש את המקומיים במגרש הביתי, ולהנות. לאט, לאט.

אבל חזרה ליום הראשון – נסיעה קצרה הביאה אותנו לעצירה הראשונה – מפעל ייצור לבנים. טוב, 'מפעל' זאת מילה קצת רחבה מדי. בחצר הבית שבה עצרנו עמדה משרפה גדולה בצורת חרוט אדמדם לשריפת לבני חמר. אלה, מיוצרות במכונות ידניות מהבוץ הסמיך הנשאב מהנהר הסמוך ומשמשות לבניית הבקתות שראינו לצדי הדרך. בשריפה, מתחזק הבוץ האפרפר והופך ללבנה מוצקה ואדומה.

בהמשך הדרך, עצירה נוספת. חבורה עליזה יושבת מול יריעה כחולה ענקית ומקלפת לונגאנים. העצים מסביב שופעים פרי בכמויות בלתי נתפסות והמקומיים מתפרנסים מייבושו ומכירתו לשווקי העולם. בילינו שעה ארוכה ומשעשעת עם החברים וכשיצאנו היו התיקים עמוסים בלונגאנים טריים שקיבלנו להמשך הנסיעה.

הדרך התפתלה לה בין הבקתות והרגליים הצעירות, שלא רגילות לדיווש ארוך כל כך, החלו להתעייף. זמן ארוחת הצהריים התקרב ולפנינו עוד 5 ק"מ של רכיבה. אל דאגה, צ'אר זיהה את העייפות, והקפיץ את סירת הלונגטייל הצמודה שתלווה אותנו בהמשך היום אל מזח במרכז הכפר הקרוב אלינו. על הסירה מועמסים האופניים, מאיה מתפרקדת לה בערסל מתוח מצד אל צד ואנו משייטים אל עבר המסעדה, לארוחה מפנקת של דג נהרות צלוי ומגולגל בתוך דפי אורז. במהלך הארוחה הגיעה למסעדה קבוצת תיירים ואיתם צפינו במופע שירים ויטנאמים בליווי כלי נגינה מקומיים ומיוחדים. האירוע התיירותי היחיד שנתקלנו בו לאורך ארבעת הימים בדלתה..

 

חזרה לסירה, הקפצה קצרה ואנו שוב על האופניים. עוצרים להתרשם מ"בית חרושת" לייצור דפי אורז ומגלים בפעם הראשונה את הסיבה לדוגמה שמופיעה על כל דפי האורז אותם אנו קונים בסופר. הדפים מיובשים על מחצלות עלי דקל בדוגמת שתי וערב וזו נחקקת עליהם כשהם מתייבשים. בבקתה ליד - 'פופקורן אורז' – בווק ענק מעל האש מתפצפצים להם גרעיני אורז שבהמשך מצופים סוכר דקלים והופכים לממתק אורז תפוח. אנו מצטיידים וממשיכים לדווש, הפעם אל עבר הHome Stay-.

 

לילה ראשון בכפר. בעקבות צ'אר אנחנו מפדלים בין הבקתות על שביל עפר צר צר ומגיעים לחצר יפיפיה ובה בקתה עם חדרים רבים. ספק בית מקומי ספק גסטהאוס – יפה להפליא. בחצר סחלבים, ערסלים בכל מקום, והכי חשוב – ילד חמוד עם גולות שמייד מצא את תאי ומאיה וסחף אותם למשחק סוער. יומיים מאוחר יותר אגלה בתיק של מאיה את הגולות והיא תספר שלפני שנפרדו הוא נתן לה אותן למזכרת. לפנות ערב אנחנו מוזמנים למטבח לשיעור בישול ויטנאמי. לומדים להכין רולים מטוגנים ורוטב דגים ובסוף מקנחים בארוחה מצויינת, הפעם עם דג מאודה בעלי למון גראס.

 

בוקר יום שני, השרירים קצת מכווצים, אבל עם הדיווש אנחנו משתחררים ומתחילים לספוג את האווירה המרתקת. השבילון מתפתל בין בתים בלב הכפר. מסביב ילדים קטנים עומדים וצועקים 'Hello, Hello!' ומנופפים לנו בעוז. מאיה מקפידה להחזיר נפנוף לכולם גם כשהיא כמעט נופלת מהאופניים. בכל עצירה נגשים אלינו אנשים, טופחים על השכם, אומרים שלום, שואלים מאיפה אנחנו באנגלית מינימאלית. כשאנו עוברים ליד בתים אפשר לשמוע מבפנים את הרעש של הזזת כיסאות וריצה. נראה שהתושבים עושים הכל כדי להגיע במהירות החוצה ולהספיק לראות אותנו, לנופף ולצעוק 'Hello Hello!'. צ'אר מסביר שלמקומות בהם אנחנו עוברים אי אפשר להגיע ללא אופניים (או אופנוע, כפי שאנחנו לא מפסיקים לראות..) וגם בהם עוברים המדריכים בדרכים שונות בכל פעם, כך שבמרבית המקומות, מעבר של קבוצת מערביים הוא מחזה נדיר, חריג ומרגש מאוד בשגרת היומיום. שלא לומר קבוצת מערביים המלווים במתולתלת קטנה. אטרקציה שלא מפסיקה להסעיר את הנשים הויטנאמיות המלטפות ונוגעות בכל הזדמנות אפשרית. והמתולתלת? היא מחייכת ומתמסרת בסבלנות אינסופית.

הדרך ממשיכה להתפתל – המקונג לצידנו באלפי פלגים קטנים אותם אנו חוצים על גשרים מאבן ומעץ. חלקם יציבים יותר, חלקם פחות וחלקם קרסו לאחרונה ועתה נדרשת עקיפה ותקווה שלא נהיה חלק מהקריסה הבאה.. דרמה קלה נרשמת כאשר אנחנו נאלצים לעבור באמצע שדה כוורות רוחש דבורים, אנו מתגברים (חלקנו בעזרת אחרים..) וממשיכים בהתגלגלות. שיאו של היום באזור מטעי הקוקוס. משני צידי הדרך 'מפעלי קוקוס'. סככות ענק ולאורכן עמודים עם סכינים, עליהם מפצחים הפועלים את אגוזי הקוקוס הענקיים. מעיפים לצד אחד את הפרי המועמס לסירות המשייטות אל המפעל ולצד שני את הקליפה. זו מופרדת לסיבים ומועברת אל חצרות הבתים שמסביב לייבוש. אנו מדוושים ומצידנו תמונה ציורית - ערמות חומות ורכות של קליפת הקוקוס המתייבשת בשמש. הנשים עובדות ביניהן כשלראשן כובע הקש המפורסם וצ'אר מסביר שמסיבי הקוקוס מייצרים חבלים ומזרונים, מהנוחים ביותר לשינה. את היום אנחנו מסיימים בחשיכה ברכיבה לתוך עיר סואנת – בירת דלתת המקונג. מסביבנו מכוניות ואופנועים צופרים ללא הפסקה, אורות צבעוניים, רעש והמולה.

 

יום שלישי לרכיבה נפתח בביקור במקדש קמרי על שפת אגם. צ'אר מסביר שאת המשך היום נבלה באזור שהוא קמרי ברובו. הקמרים שונים מעט מהויטנאמים, עיניהם עגולות יותר, עורם כהה יותר ושערם גלי. אזור הדלתה היה שייך בעבר לקמבודיה ועד היום יש חילוקי דעות על הבעלות עליו. צ'אר מסביר שבעבר, כאשר היתה הדלתה שייכת לקמבודיה היתה מוצפת כולה במי מלח מהים (אליו נשפך המקונג). רק עם כיבוש האזור על ידי הויטנאמים הם יצרו תעלות שתי וערב שחסמו את כניסת מי המלח ולמעשה שינו לחלוטין את פני הקרקע. כיום הדלתה מתוקה כולה, אדמתה פורייה והיא מכוסה בשדות האורז המפורסמים. 'קערת האורז הדרומית' של ויטנאם. כאן, הסביר לנו צ'אר גם את התאוריה שפיתח במסגרת עבודת תזה על הקשר בין מזג אויר לאופי. לדבריו תושבי דרום המקונג מאופיינים באופי נוח וסתגלני, הם נדיבים וחייכנים ולפרקים גם פזרנים בשל מזג האויר הנוח האופף אותם. לעומתם, לדבריו, מאופיינים תושבי הצפון באופי סגור יותר. הם חווים חורפים קשים ונאלצים לחסוך ולאגור ולכן נראים מאופקים ורציניים יותר. מדבריו הנחרצים אודות תושבי הצפון ניתן היה להרגיש את המתח שבין הצפון לדרום במדינה ידועת הקרבות.


 

באיזור הקמרי מתפתלים השבילונים בין נחלים לשדות אורז ירוקים. את ערמות הקוקוס מחליפים משטחי אורז חומים הפרוסים בחצרות הבתים והנשים עומדות ומגרפות והופכות את האורז לייבוש. בנחלים רשתות גדולות לדייג ומדי פעם אנו רואים את הדייגים, עומדים במים ומתקנים פתיונות. לפני הכניסה לאחד הכפרים אנחנו מצטרפים לטור ארוך של אופניים. על כל אחד רוכב הורה ומאחוריו קטנטן במכנסיים או חצאית כחולה וחולצה לבנה. על הגב ילקוט ועל הכידון שרפרף פלסטיק קטן – כולם בדרך לבית הספר. מאיה מבקשת מצ'אר והוא מביא אותנו לאחד מבתי הספר המקומיים. מייד עם העצירה אנחנו מוקפים בקבוצה של ילדים סקרנים. חלקם ביישנים, חלקם צחקנים וכולם מוקסמים מהמראה המוזר של קבוצת המערביים. בתנועות ידיים אנחנו מבקשים מהם להראות לנו את הכיתה והם מושכים אותנו אחריהם בריצה. בכיתה, מתנוססת דמותו של הו צ'י מין. מנהיג המפלגה הקומוניסטית המוערך על ידי הויטנאמים כאבי האומה, שהשיב להם את לאומיותם אחרי שנים ארוכות של קולוניאליזם. הילדים מראים לנו את המחברות ומסבירים שהכתב הוא כתב קמרי. מאיה מוכנה להשאר, אבל אנחנו נפרדים בהתרגשות ורק מצטערים שלא הבנו איתנו סוכריות לחלק למתוקים. טיפ שני – בדרך תפגשו המון מקומיים לבביים וילדים מקסימים. קחו איתכם משהו קטן לחלק להם.

 

לפנות ערב אנחנו עוצרים לקפה בחצר אחד הבתים, בלב מטע עצי פומלה. צ'אר פותח שקיות שאסף לאורך הדרך, מלאות פירות מיוחדים שלא הכרנו. תפוח תאילנדי עם קליפה עבה ומתיקות עזה בפנים, פרי חמצמץ שלא תפסנו את שמו, אנונה מתוקה, גויאבה ורודה. שעה ארוכה אנחנו נשארים על הערסלים. צ'אר מספר ואנחנו שואלים עוד ועוד על התרבות וההיסטוריה הויטנאמית המרתקת. למדריך שלנו תואר שני בהיסטוריה של ויטנאם ואנחנו לא שבעים מלשמוע עוד ועוד. כשסוף סוף אנחנו חוזרים לרכיבה אנו מגלים שפספסנו בדקות ספורות את המעבורת לכיוון הוואן, מעברו השני של הנהר. שקיעה יפיפיה על המקונג ואנו ממתינים למעבורת הבאה בדמדומי הערב.

עם סיום החצייה מגיעה הדרמה שתקנח את היום. המעבורת עוגנת, כולם יורדים ומתחילים בנסיעה לאורך שביל עפר חשוך. מאיה ואני נשארות כמעט אחרונות, היא עולה על האופניים ומנסה לדווש במעלה הגשר הצר המחבר בין המעבורת לגדה. משהו באופניים נתקע והיא מתנדנדת וקורסת הצידה. האופניים נופלות והיא עליהם – לפני, אני רואה אותה מתחילה להדרדר מהגשר לכיוון המים. אני זורקת את האופניים שלי ותופסת את ידה, מישהו תופס באופניים שלה, אחר תופס את האופניים שלי ואני מושכת. האופניים כבר נגעו במים אבל הצלחנו למשוך גם את מאיה וגם את שני זוגות האופניים ואנחנו בחזרה על הגדה, רועדות אבל שלמות. עכשיו לפנינו נסיעה של 800 מטר על דרך עפר בחושך מוחלט לכיוון הוואן. צ'אר ותאי כבר מזמן נסעו קדימה ואפילו לא יודעים מה קרה, הדרך חשוכה ואנחנו נוסעים לאט לאט בתקווה לא ליפול ולהצליח לעקוב אחרי השביל המיטשטש. פנסים יש, אבל הם אי שם בתוך התיקים שבוואן. טיפ שלישי – קחו איתכם פנסי ראש... שיהיה.

את הלילה השלישי אנחנו מבלים בחווה על גדת הנהר, לצד השוק הצף המפורסם של דלתת המקונג. ביקתות יפיפיות, בכל אחת מקלחת פנימית ומקלחת חיצונית – תחת הכוכבים, ומסביב שבילים ירוקים ואטרקציות אותן נגלה ביום המחרת. קבענו עם צ'אר השכמה מוקדמת וב-7 בבוקר כבר עלינו על סירת לונגטייל בדרכנו אל השוק. לכל מי שביקר בשוק הצף שבתאילנד – זה לא זה! השוק הצף של המקונג הוא שוק אמיתי. הדרך הקלה ביותר לאיכרים לאורך הדלתה לשנע את תוצרתם היא על פני המים, בסירות. השכם בבוקר הם יוצאים מבתיהם ופוגשים במרכז השוק שבלב הנהר את סירות הסוחרים הגדולות. אלה, קונים מהם סחורות, האיכרים מצטיידים בסחורות מסירות אחרות ושבים לבתיהם. בין הסירות מסתובבות גם סירות קטנות עם ארוחת בוקר, פירות לאכילה, וקפה לסוחרים משכימי הקום. על כל אחת מהסירות עמוד במבוק ארוך ועליו תלוייה דוגמית מהסחורה אותה מוכרת הסירה – לזיהוי.

 

את המשך היום בחרנו לבלות בחווה. מדוושים בין האטרקציות השונות – מירוץ חזירים, מירוץ כלבים, בריכת דגים לניקוי כפות הרגליים מימים ארוכים של ג'יפה.

בנסיעה הארוכה חזרה לסייגון ניסינו לעבד את כל הרשמים שהציפו אותנו בארבעת הימים האחרונים. הרגשנו שבנסיעה על האופניים יש קצב מיוחד המאפשר לחוות את המקום מתוך קירבה ועומק, ועדיין לחלוף על פניו בצורה המאפשרת איסוף חוויות רבות, שונות ומגוונות. צ'אר פתח בפנינו עולם מרתק של היסטוריה ותרבויות שונות וצורת הטיול בקבוצה קטנה כל כך ובליווי הוואן (או הסירה), תמיד מספר דקות מאיתנו, היתה מפנקת ונוחה להפליא.

למטיילים המעוניים בהרפתקה דומה, אנו ממליצים בחום. חשוב להקפיד על קבוצה קטנה. אם אפשר, מדריך פרטי. כך, ניתן להתאים את משך הרכיבה בכל יום לנוחיותכם ולבנות ביחד עם המדריך את סגנון הטיול המתאים לכם. האופניים שסופקו לנו היו ברמה טובה לנסיעה חוויתית, אבל לא מקצועיות לנסיעת שטח. כדאי להביא מושבים מרופדים ומכנסי רכיבה, את הקסדות תקבלו במקום. 'הלו הלו!'

 
 
לייבסיטי - בניית אתרים