יום ראשון בביה"ס

דף הבית >> יום ראשון בביה"ס

היום הראשון לביצפר, או מה קשור ציון ברוך
עילית גלעד

ידענו שהמבחן האמיתי פה יהיה ה- 10.8. היום הראשון ללימודים בסינגפור. בואו נודה על האמת, אף תינוק לא נולד עם תובנה עמוקה שהוא לא סובל ג'וקים, ואף תינוקת לא נולדה כשהיא אומרת במילים הראשונות "שמלת מלמלה". אם לא היינו מלמדים את הילדים להיזהר ממשאיות חולפות, הסטטיסטיקה של תאונות דרכים, הייתה הופכת לנחלת הכלל, וזה, חברים, נוט גוד ניוז.
במילים אחרות- הם לומדים מאיתנו, מתבוננים בנו, קוראים בעיקר את מה שאנחנו *לא* אומרים. שום הצגה לא תעבוד פה, עלינו מוטלת האחריות לנווט את הספינה נכון לחוף מבטחים.
לא הפכתי בין-לילה למיכל דליות, אבל כן הפכתי הבוקר לאמא לשני תלמידים שלפני שבועיים וחצי חיו בישראל ולמדו בעברית, והיום הם חיים בסינגפור ולומדים באנגלית, שזה משהו שאצלי בעדה מבטאים במונח "אי-מא!".
הפחד שלי היה שאעביר להם את כל הפחדים שלי, החששות, המתח מהלא נודע, ולא צריך הרבה בשביל שהדמעות שלי ידלפו (שוב).
מיותר לציין שלא מצאתי מנוחה הלילה.


הוא, בכורי כתום השיער והיפה, התחיל היום תיכון במה שקוראים פה "מיינסטרים", כלומר בכיתת דוברי אנגלית לכל דבר ועניין, והוא, תמיד חוף המבטחים שלי- שליו, רגוע, שקול, לא חושש מכלום, בטוח בעצמו.
היא, הגורה הקטנה שלי, מחמלתי, התחילה כתה ה' של נון-ספיקרס. אין לה מיומנות בסיסית עדיין לנהל שיחה רהוטה באנגלית, היא עדינה וכולה גורה קטנה עם עיניים סקרניות.
המחשבה שבבוקר אשלח ילדה שלא מסוגלת לנהל שיחה פשוטה באנגלית למקום שלא יבין אותה פשוט מטריפה אותי. ברור לי שזה עניין של זמן ושמהר מאד היא תחלום באנגלית, אבל עד אז זה מרגיש כמו להפקיר אותה לעולם שלא מסוגל לתקשר איתה, וזה קשה בטירוף ברמה ההורית, אבל כמו שנאמר פה לא אחת- לא המצאתי את הגלגל, הילדים שלי הולכים לבית הספר הטוב ביותר שיש כדי להעביר את התהליך הזה באופן מושלם, ואין לי באמת סיבות לחשוש- אבל זה חזק ממני, ובאמת שחשבתי שהיא סובלת כל היום הזה.

אה, אז זהו, שממש לא.

היא אולי התקשתה להירדם בלילה, אבל נרדמה בסוף מצוין, מכורבלת במיטה, שלווה ושקטה.
שניהם השכימו סבבה לגמרי (למרות שתיכננתי להשכים אותם בשש וחצי, אבל גיליתי שבשעה הזו הכל חשוך, החלטתי להמתין עד שבע כדי שיכנס אור, והופ, צדקתי). התקלחו מקלחת בוקר כיפית, קירנפלקסו, שיחקו עם הסינגתולה, התארגנו בניחותא, ויצאנו לעבר הסקול באס.
היה ברור לי שפה היא לפחות תישבר ותילחץ.

אה, אז זהו, שממש לא.

עלו שני העוללים לסקול באס (אגב, גיל ויונתן עמדו דרוכים ומשועשעים עם השעון לקראת הסקול באס ב- 07:55, מה רבה הייתה שמחתם שסוף סוף משהו סינגפורי איחר בדקה), אנחנו נסענו במקביל עם הרכב שלנו לבית ספר. בדרך, כשהיא על האוטובוס היא התקשרה אליי. ראיתי את השם שלה על הצג, וזהו, מבחינתי קרס העולם כי רע לה והיא מבוהלת על האוטובוס, ואיזה פחד וזה ומה עשיתי לה עם הרילו הזה ואוי ואבוי איזו אמא רעה אני.

אה, אז זהו, שממש לא.

רק התקשרה לוודא שלא שכחנו להביא לה ספרים. שוב חישבתי מסלול מחדש. שוב נשמתי.
הגענו לבית ספר מודאגים שהיא לא תמצא את עצמה. בכל זאת, הקטנה הזו רק בכתה ה', אחיה הבכור המקסים הזה שמר עליה עד שירדה מהאוטובוס, אבל הוא כבר נכנס לכתה שלו (ועוד לא דיברנו על זה שראבאק, יש לי ילד בתיכון, אי-מא!).
בית הספר הזה לא דומה לשום דבר שהיא ראתה בחיים- ענק, מלא במורים, בתלמידים, גם הורים היום. יש מלא מדרגות נעות, מעליות, יש שלושה מבנים של יסודי, חטיבה ותיכון, הכל ענק וגדול, והיא, קטנה כזו.

עלינו לקומה תשיעית, הופ, המורה שלה מולנו, מחייך, מספר לנו שהיא כבר חצי שעה באולם עם הכתה, אבל הלכה רגע לשירותים. שם כבר ממש נבהלתי. מבחינתי היא הלכה לנשום אויר, היה לה קשה להכיל הכל. עזבתי הכל וחיפשתי אותה שם. חיפשתי את העיניים המבוהלות שלה.

אז זהו, שממש ממש לא.

עולצת ושמחה היא מצאה אותי, מלווה אותי לאולם ההתכנסות. שמחה וטובת לב. מסבירה פנים לחברה שלה לכתה, צרפתיה מתוקה והיסטרית שמבועתת מהחיים. ראיתם פעם עיניי איילה תועה ברמת הגולן מסונוורת מפנסים? ככה הייתה הצרפתיונת החמודה והמבוהלת.
אז הלכנו. בלב כבד כמובן הלכנו, אבל הלכנו.

את המשך היום בבית ספר העברתי בשיחה קולחת ונהדרת עם מאיה וגיל המקסימים שהצליחו לפרק לי את כל המתח, בחיוך, במילים חכמות, בהומור גאוני, ואז, הצלחתי לעשות הפוגה מהטובות שאפשר לבקש, עם הדוקטור המהממת וקרני-כפרות, שתיהן עם הגרוב, עם האטיטיוד, עם הגוד ווייבס האלו שנפלו על ראשי כמו פתיתי שלג באמצע יום לוהט.

מה צריך יותר מקפה מצוין, בראוני מתוק להחריד, חברה מעולה, הומור טוב ומדריכה משובחת להליכה בין סימטאות בשכונה שעבורי תיקרא מעתה והלאה "ציון ברוך", שכן שמה, טיונג בארו, נשמע לי מהשניה הראשונה בדיוק כמו ההוא מ"מה קשור" שהתחתן עם ההיא מהאח הגדול.

אז ציון ברוך התגלתה כשכונה מהממת, באוהאוסית ממש, סימטאות מקסימות מלאות אותנטיות. הדוקטור ידעה לספר לי כל כך הרבה אוצרות ודברים מעניינים, לגלות לי איפה אמצא את הקפה הממש טוב (ואיפה יש שירותים ממוזגים! שוס!), להרגיע אותי בתבונה על ההסתגלות בבתי הספר, ובלי לדעת, שיחררה ממני שני טון של משא כבד מהכתפיים.

וכך, שמחה וטובת לב המתנתי לשובם של יורשיי המתוקים בארבע ורבע.
חזרו הגורים. עייפים מהיום, ואני מחפשת את המבט שלה, והיא רצה אליי ומספרת כמה היא מאושרת, כמה היא שמחה, כמה מיסטר קאליי המורה שלה מקסים והצרפתיה והיא חברות ויש את עומר הישראלי איתה והם כיתה פיצית והיה כיף והמורה הבין אותה והיא הבינה אותו ולא איבדתי את הפסיקים, פשוט ככה היא דיברה.
והיה לה טוב, והיא חזרה מורעבת וטרפה עוף של לין ומלא ברוקולי, ושתתה את התה שהיא אוהבת וראתה את הסדרה שלה, והופ, נרדמה. מאושרת לגמרי.

והוא? הוא נידב לי משפט שלם רהוט אחד לפני שניפנף אותי. "יש לי פקיסטני בכיתה". בנים. לך תבין.

 

 

 
 
לייבסיטי - בניית אתרים