יציאת מצרים משפחת אלון

דף הבית >> יציאת מצרים משפחת אלון
אלו הוציאנו ממצרים

מלי דוד
 
חג הפסח הולך ומתקרב, רובינו עוסקים בהכנות לחג והזמנת המסובין.
ימים אלו מזכירים לי יותר מתמיד את ארץ הנילוס, מצרים שלי.
הרומן המשפחתי שלנו עם מצרים החל בשנת 2001. במהלך חודש ינואר, יום שישי, בעודי מבשלת במטבח, הטלפון מצלצל ובן זוגי היקר, מודיע לי כי בקיץ יוצאים כולנו לשליחות בקהיר.
כמובן שהמחשבות על שליחות הידהדו בראשינו עוד קודם.
והנה, עם קבלת ההודעה התערבבו רגשותי ונפתחו סימני שאלה רבים ושונים. האם זה המקום המתאים להעביר את משפחתי הצעירה, היינו אז עם ילדה בת ארבע וחצי ותינוקת בת שנה וחצי.
לקחתי על עצמי את המשימה לחקור, ללמוד ולשאול על ארץ הנילוס.
ארץ הפרעונים, מדינה עשירה בהיסטוריה עתיקת יומין, אוכל משובח, ומקום ממנו הוציא משה את בני ישראל מעבדות לחירות.
בביקור הראשון שלנו בקהיר, ביקור התרשמות, בעודי יוצאת משדה התעופה, הרגשתי כמו בתוך סצנה הלקוחה מסרט ערבי של יום שישי. רעש והמולה, עשרות אנשים וצופרי רכבים.
גברים, נשים  וטף לבושים במיטב שמלותיהן (גלביות).
במהלך ימי ההתרשמות למדתי להתאהב במדינה, בהמולה וברעש, בבתי הקפה ובריחות הנרגילה.
והנה הגיעה שעת הפרידה מכל המשפחה והחברים בישראל.
במטוס אל על, תוך שעה בלבד, הגענו לביתנו החדש. שכונת ״מעדי״ הירוקה. שכונה בה חיים בשלום זה לצד זה, בתי מגורים, גלריות אומנים וחפצי עתיקות, סנדלרים,מוסכים ולא מעט מסגדים.
כל בוקר התעוררנו לקריאות המואזין הקורא לתפילת הבוקר, לרעש הרוכלים המנסים למכור את מרכולתם ברחוב. אט אט, התחלנו ללמוד את המדינה המדהימה הזו, לטייל לאורכה ורוחבה וליהנות ארץ בראשים, בה עדין חורשים את האדמה בעזרת בעלי חיים.
הבנות השתלבו נפלא בגנים ואח״כ בבית הספר האמריקאי שהיה במרכז השכונה, ושימש גם כמרכז הבילוי של אחה״צ.
החלו להרקם קשרי שכנות וחברות. בעל המכולת השכונתית היה דואג לברך אותנו בערבית מצרית מסולסלת ובדבר מתיקה קטן לבנות בכל ביקור בחנות.
הירקן הקבוע היה מגיע בכל יום שישי בבוקר עם ירקות ופירות טריים, שאל ריחם וטעמם אני מתגעגעת, ותמיד עם הפתעה נוספת של פרי חדש, או דובדבנים שהגיעו זה עתה מסוריה.
בהתחלה נשאלו שאלות מאיפה אנחנו ומה מוצאינו, ותמיד עלה החשש לספר שאנחנו השכנים הישראלים.
המון שאלות, וסקרנות אין סופית, הובילה אותי להבין עד כמה העם המצרי אינו מכיר את שכנתו ישראל ואת תושביה.
כל ביקור שגרתי אצל רופא הילדים האגדי ד״ר עומר חברינו, היה ארוך מהרגיל, כי מעבר לבדיקות ולממצאים, תמיד היה שואל ומתענין בנעשה בארץ.
הבנות גדלו ונכנסו לבה״ס, שם הקפדנו לציין את חגי ישראל. להגיע עם תפוח בדבש בראש השנה, או חנוכייה וסביבון בחנוכה, וללמד את מנהגינו.
התקבלנו תמיד בברכה, והבנות הפכו להיות שגרירות צעירות של מדינת ישראל והעם היהודי.
נרקמו קשרי חברות אמיצים עם חברים מצרים אשר ישבו איתנו לשולחן שבת, הקשיבו לקידוש ולא האמינו עד כמה האוכל שהוגש דומה לאוכל שהם אוכלים בביתם.
לאחר חמש שנים, תינוקת חדשה ושליחות מדהימה חזרנו לארץ מלאי חוויות, טיולים וחברים חדשים.
כעבור ארבע שנים ב 2010 חזרנו למוכר,לאותה השכונה, ולאותו ביה״ס, אבל כבר הורגש השינוי ברחוב.
זו לא אותה קהיר שאנחנו עזבנו. הייתה תקווה שהמצב השתפר, והעם המצרי יגשים את חלומו וישנה את שיטת הממשל, וידאג לרווחת העם הפשוט.
שנה הצלחנו לשרוד, עד שהגעה המהפיכה ואתה הגיעה החשש לחיינו במצרים. ימים מתוחים עברו עלינו כישראלים עם ההסלמה ברחוב המצרי, הפגנות אלימות וכעס בלתי נשלט. זו לא הייתה אותה מצריים בטוחה ורגועה שהכרנו מהשליחות הקודמת.
חברים מצריים התקשרו ודאגו לשלומינו, הרגיעו ואפילו הציעו את ביתם על מנת שנרגיש בטוחים.
חודש ספטמבר 2011, ערב שישי, בעודנו אוכלים ארוחת ערב עם חברים מהשגרירות, התקבלה ההודעה כי אנו מתפנים מקהיר, עוד באותו הלילה!

 
מבלי להיפרד מהחברים ומביה״ס, ארזנו במהירות כמה תיקים ועזבנו את העיר האהובה.
מותשים ועייפים, עצובים מהמראות של ארץ הנילוס היפה, אך מלאי תקווה שהעם המצרי יגשים את חלומו, חזרנו לישראל.
שש וחצי שנים נפלאות, מלאות בחוויות וחברויות הסתיימו להן במהירות.
אך למצרים ולקהיר בפרט, יש לי פינה חמה בלב, ותקווה שאינשאללה עוד נחזור לשם ביום מין הימים.
חג חירות שמח לכולם!!
 
לייבסיטי - בניית אתרים