מאיה פקר- נהגי מונית

דף הבית >> מאיה פקר- נהגי מונית
עיר של מוניות

מאיה פקר-רינת
נהג מונית, שלמרות המצב הכללי והכלכלי לא איבד את חוש ההומור, תולה במכוניתו שלט מאיר עיניים שאומר:
"נוסע יקר! גם לי יש אישה בזבזנית שעולה לי על העצבים, בן מובטל וחותנת שממררת לי את החיים. אתן לך הנחה - בתנאי שלא תספר לי את הצרות שלך..."
אז אני לא מקטרת, רק מתחקרת. (ואפילו לא מטלטלת).
בחודש הראשון באי נסעתי רק במוניות. הכי בטוח ולא יקר אמרו לי.
אחרי חודש הבנתי שאני חייבת להיכנע למעמדי כמעמד הביניים (שלא לומר פרולטריון) ולהתחיל ולנסוע באוטובוסים ובMrt.
הייתי רוצה לספר סיפור רומנטי יותר ולהגיד שהסוציולוגית שבי הרימה ראש סקרן ולכן החלטתי לנסוע באוטובוסים אבל נאמנה לעצמי ולקוראי אין לי אלא להודות שנסיעות במונית מידי שעתיים מצטברות לסכום "מעל לגודל שלי" כנסמכת מובטלת.  אז לקחתי רומנטיקה סוציולוגית ומציאות כלכלית וכרכתי יחד.
אבל, מידי פעם, לא בלי יסורי מצפון קלילים, "מתפלקת" לי נסיעה במונית. למשל, כשאני נוסעת עם הילדים או אז אני מחשבנת בקטנוניות מרשימה שנסיעה של 4 נפשות בשני אוטובסים מתקרבת בעלותה לנסיעה במונית, או כשאני נוסעת ובאמתחתי דגים טריים שהחום הסינגפורי עלול להרע איתם מאוד, או כשהלחות הסינגפורית כבר מאיימת להרע מאוד לא רק על דגים אלא גם על בריאותי הנפשית.   
אז החלטתי שכשאני נוסעת במונית אני נדרשת לנצל את זמן הנסיעה כדי ללמוד עוד משהו על האי הזה. בפראפרזה על דברים שהייתה אומרת סבתה של חברתי הקרובה: אם שילמת כבר שכר לימוד אז לפחות שתלמדי משהו.
דברים שלמדתי: על מוניות ומנהגי מוניות כאן באי.
קודם כל, קצת מידע עובדתי שלא ידעתם שחסר לכם עד היום. מזל שהפצעתי.
על מנת להיות נהג מונית כאן באי אתה חייב להיות אזרח מקומי, בן 30 לפחות המדבר אנגלית כלשהיא, עם ניסיון של שנת נהיגה אחת נטולת עבירות. לשם השוואה, בישראל, על מנת להיות נהג מונית נדרש להיות תושב הארץ, הגיל המינימאלי הדרוש לנהיגה במונית הוא 21 עם שנתיים רישיון פעיל, נטול הרשעות תנועה והרשעות פליליות. יש חובה של 8 שנות לימוד ונדרש לדעת לכתוב ולקרוא ערבית או עברית. כדי להיות נהג מונית כאן באי המוזר-מרתק הזה אתה נדרש ללמוד קורס ב" Singapore Taxi Academy". כן, א-ק-ד-מ-י-ה. המטרה המוצהרת של הקורס מוגדרת כ"to be proficient in commuting passengers from point to point using a registered taxi". הקורס עולה כמה מאות דולרים, התוכנית כוללת  20 שיעורים עיוניים, 60 שעות התנסות, 3 מבחנים מעשיים וארבע תיאוריות. ל"אקדמיה" הישראלית קוראים "קורס נהיגה ברכב ציבורי", הקורס כולל 154 שעות עם תכנים כמו: אנגלית, ידיעת הארץ, הסעת ילדים, עזרה ראשונה וכד'. הבחינות המסכמות בישראל כוללות שתי בחינות עיוניות ובחינה מעשית.
ההבדלים אם כך, באופן שטחי ועל הנייר לא נראים דרמטיים מידי, ויחד עם זאת איכשהו בסינגפורית זה "מרגיש"  ממותג יותר, מסודר יותר, יקר יותר, ומסורבל יותר.  אבל אלו כנראה כבר הנחות העבודה שלי ביחס לכל מה שקורה כאן באי ולכל השוואה אלינו לארץ.
נכון ליולי 2014 היו באי הזה 27,937 מוניות (מתוכן 27,934 מוניות עם כובעון אדום תמיד כשאני צריכה מונית!!) המוחזקות ע"י שש חברות מוניות ו213 נהגים עצמאיים. חברת המוניות הגדולה ביותר היא Comfort"" עם למעלה מ10.000 מוניות כחולות.  
 מחירי המוניות באי, המפוקחים ע"י מועצת התחבורה הלאומית, נחשבים  נמוכים יחסית בהשוואה לערים הגדולות במדינות המפותחות. כמובן שהמחירים תלויים במיקום, בשעות הנסיעה, באופציית ההזמנה מראש, בזמן ההמתנה, בסוג המונית וכד'.
ברוב הפעמים כשאני נכנסת למונית, לא לבד, מתחיל המשחק "מאיפה אתם"? בהקשר הזה אני לא מתמסרת בקלות ומבקשת מנהג המונית לנחש. יתכן שעברית נשמעת לנהגי המונית כמו איטקלית כי ביותר ממקרה אחד שאל אותי נהג המונית אם אני מאיטליה. או אולי בעצם זה בגלל שאני נראית כמו אחת שאוכלת יותר מידי פיצות?
בתום המשחק אחרי שנתתי כל רמז אפשרי (יש לנו קשרים טובים בין המדינות, יש לנו גבול עם מצרים, אנחנו באיזור של יון, תורכיה וקפריסין, רובנו יהודים, שקט ושלו אצלנו ואנחנו מתאפיינים בסובלנות אין קץ) מגיעה אנחת התפעלות ומוכרות מאזכור השם ישראל. שתי "משפחות" של תגובות האחת, תגובות עם גוון דתי והשניה תגובות עם גוון צבאי. אין לנו עוד משהו להציע לעולם למען השם?
מן הצד הדתי: "ישראל היא ארצו של האל, בטח, ישו נולד בגלילית, ישראל זו מדינה מבורכת וקדושה, כמרים ברחבי סינגפור מתפללים לטובתה של ישראל- לה, לה, לה".
ומן הצד הצבאי תגובות בסגנון "יש לכם צבא מצויין, למדנו הרבה מהצבא שלכם, ופעם לפני שנים (היום כבר ממש לא) היו לנו פה באי הרבה יועצים צבאיים אבל עכשיו אנחנו כבר לא צריכים.."
כמובן שה-סכסוך מוכר אף הוא. חמאס, עזה, פלסטינים וטרור הם מילים שכמעט כל נהג מונית מכיר בהקשר שלנו. תמיד אני תוהה מה מקור ההזדהות שלהם איתנו והאם העמדה החד משמעית שלהם לטובתנו היא אותנטית או קשורה לזה שבאותו רגע נתון זו אני שבמונית. לאלוהי המוניות פתרונים.
אנחנו נוהגים להזכיר לעצמנו ובכלל שסינגפור היא לא מדינה דמוקרטית. אבל אדם שלא היה יודע זאת לא היה מנחש זאת משיחות עם נהגי המוניות. לפחות לא באופן מיידי. הם מקטרים די בקלות ודי בקול רם על הממשלה, על תנאי העסקה, על יוקר המחיה, כמו שאמר לי אחד מהם באנגלית רצוצה: בסינגפור עדיף למות מאשר להיות חולה. להיות חולה זה מאוד יקר.
הם מתגעגעים למנהיגות של מיסטר לי קואן יו – געגועים למנהיגות ול"אבא" זה כנראה תופעה אוניברסלית אנושית מעבר לזמן- ומלאים טענות לבנו, ראש הממשלה המכהן, על אוזלת יד, משטר שלא רואה את האזרחים ומשכורת עתק שהוא מקבל. כמעט תמיד הטענות הן בהקשרים כלכליים. יחד עם זאת נדמה שאת האפשרות של מחאה פומבית ומאורגנת הם לא כל כך יכולים לדמיין.   
בהמשך, שאלה אחת שתמיד מעניינית אותי היא מה נהג המונית מרגיש כשהוא מוריד אותי בבניין היקר בו אני גרה. אני, אורחת במדינתו, אחת מיני מיליון, חיה בתנאים הרבה הרבה יותר טובים ממנו האזרח ובן הארץ הזו. (לא הצלחתי להתחקות אחר משכורת מדויקת של נהג מונית, שמעתי על ממוצע של 2000 $).
האם הוא רואה בנו הזרים, "מנוע לכלכלה" או אנשים שנהנים מכל הטוב שיש למדינה הזו להציע ושהוא אינו יכול להינות מהם, וכאלו שחיים על גבו וחשבנו.   
אגב נהגי המוניות שאני פגשתי משתמשים עבורנו במילה Foreign ולא במילה expats, אני לא באמת יודעת האם המילים האלו מעבר לתרגומן המילולי טעונות בתוכן רגשי נוסף, מה שבטוח שהם מאוד מתעניינים בחיים שלנו בכלל ובחיים שלנו בסינגפור בפרט.  
ולבסוף, את רוברט (דה- נירו) You talkin' to me"?" נהג המונית האגדי טרם פגשתי. אפילו לא מישהו שרק מזכיר, אבל בכל זאת אני רק קצת יותר מארבעה חודשים על האי ועוד לא אבדה תקוותי.
"מוניות, נסיעות ממקום למקום
מחפשות את הדרך לשם
מחשבות דוהרות, על הכביש מתפתלות
וחולמות אשליון שאינן".
(דנה לפידות).
 
 
 
 
  
 
 

 
לייבסיטי - בניית אתרים