מאיה פקר- סינגפור

דף הבית >> מאיה פקר- סינגפור
זה לא בגלל המילקי
מאיה פקר רינת
זה לא בגלל המילקי, היוגורט או הקוטג'. אלו יותר יקרים כאן ופחות טעימים.
זה גם לא בגלל מערכת החינוך. הילדים שלי בארץ קיבלו חינוך
מצויין לא פחות, בהרבה, אבל הרבה פחות כסף. 
זה גם לא בגלל התחבורה הציבורית, הביטחון האישי, הנימוס, המשמעת והניקיון ברחובות שבאמת מעולים פה.
אגב, בתור ישראלית מקצועית ולא מנומסת אני יכולה להלין רק על עצמי לגבי חוסר הנימוס הישראלי. 
זה בטח לא בגלל מזג האוויר.
זה גם לא בגלל ההזדמנות ״לעשות קופה״, להיפך, משתמשים
פה גם בחסכונות.
זה גם לא בגלל הפינוקים והמותרות שיש פה לתושבי חוץ. (גיל אמר לי לא לכתוב שוב על העוזרת והבריכה).
זה אפילו לא בגלל זה שזו מדינה שמתכננת עשרות שנים קדימה ושהחזון המוצהר שלה:
״Singapore a great city to live, work and play in״
זה בעיקר מעורר קנאה, עצם זה שיש חזון ועוד שכזה, אבל זו לא באמת הסיבה.
זה רק בגלל שרציתי הפסקה של שנתיים מ"החיים בלאפה", הפסקה שבמהלכה גם אוכל לראות ולחוות משהו אחר.  בסך הכל רציתי שינוי. שינוי ברמה האישית, המשפחתית הסביבתית והתרבותית. וכן, לפעמים אני מרגישה צורך להתנצל שדווקא אני קיבלתי את ההזדמנות הזו. מתנצלת, ממשיכה הלאה ומשתדלת למצות כל רגע מהזמן הזמני הזה שיש לי.
ה-פ-ס-ק-ה גדולה. ותכף אשוב. 
תכף אשוב לקחת ללב.
תכף אשוב למערכת הלחצים הישראלית.
תכף אשוב למרוץ אחרי משהו.
תכף אשוב לעוגמות הנפש היומיומיות, האישיות והלאומיות.
אבל בינתיים, כשאני רואה כאן, אמנם לעיתים די רחוקות כי בכל זאת אני מהגרת זמנית ודה-לוקס, עוולות, חוסר יעילות, טמטום או נתקלת בביורוקרטיה מסורבלת אני נשארת אדישה. כי זה לא שלי ובאמת לא כל כך אכפת לי. 
לא שלי. ובטח לא שלי מהבית.
אני באתי ללמוד ולנוח וליהנות ממה שיש למקום הזה להציע. סה טו. לא משקיעה גרם של משאב נפשי או מעשי למחשבה על שינוי/שיפור/ שידרוג.  מנגד, ברור לי  שיש לאדישות הזו גם "תג מחיר".  אני מבינה שאם פתאום, מאיזה שהיא סיבה משהו יקרה ואשאר בלי כסף ואפשרות תשלום, לא אהיה שווה פה פרוטה כפי ששרה אתי אנקרי באופן מדוייק כל כך.
העסקה ברורה וגלויה ועל השולחן.
אגב, יותר מברור לי שלאזרחי המדינה הזו,  אלו שכן מעורבים מרצון או מכורח, העסק גם לא מושלם למרות שאין להם את הדאגות הביטחוניות שלנו יש: הרי אין מדינה שאין לה חצר אחורית ועולם של מטה, ובכל מקום בו יש אנשים יהיו גם תופעות אנושיות מכוערות וקשות, ובכל מקום בו יש שלטון וכסף וכוח יהיו גם שחיתות וניצול לרעה. 
ומן הצד השני ועם הרבה קשר, בטח שיש לי פנטזיות רומנטיות.
אבל הן שמורות ליחסים בין אישיים, משפחה, חברויות ולקהילה מקומית מצומצמת. לא למדינה, ממסד או לאום. ובטח לא לדת.
ולכן גם אין לי אשליות בקשר ללכידות, לערבות ההדדית ולשותפות אצלנו בארץ. הרי אנחנו צריכים איזה "מלחמה טובה" אחת לכמה שנים בשביל שאלו יפציעו והם נשכחים מלב מיד בשוך הקרבות, ומבליחים שוב, לרגע, בימי הזכרון הלאומיים.
ובכל זאת, תכף אשוב (עוד שנתיים), להתעצבן, להתעצב, לכעוס, להתאכזב, להתמרמר, להיות מתוסכלת, לקנא, להתבאס, לזעום להתייאש ולעיתים ולהתרגש. אין לי ספק שגם בלי לשמור על כשירות של אלו במשך שנתיים אחזור לעשות אותם בהצטיינות. יתירה. אשוב לכל הרע והטוב שהם שלי. מפוכחת יותר או פחות. בינתיים, יושבת בסינגפור על המים, שוטפת את העיניים בכחול ובירוק, 
מתגעגעת, אבל שמחה להיות קצת רחוק.
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים