מסר לחגים י. כותב

דף הבית >> מסר לחגים י. כותב
מסר לחגים ולבוא הסתיו
י. כותב

שנה שעברה עוד ספרנו ציפורים נודדות, והנה אנחנו בסינגפור, נושמים לרווחה (אהההה.....אוקי) ומברכים על בוא הסתיו (אהההה...גם פחות). 
זוגתי שתחיה שואלת אותי "תגיד, יש לך מה לכתוב על החגים?", ברור שלא עונה לה, מה כבר שונים החגים האלה משאר תקופות השנה בטמפרטורה ממוצעת של 31 מעלות? גם ככה אנחנו לא חניכים מצטיינים בבקשת סליחות, לא בכל נדרי ולא בכל אלה. עדיין, בעת הזו היינו בשלבים מתקדמים של בניית סוכה בארצנו הקדושה, היינו חווים את השינוי באוויר, את ירידת הטמפרטורות, את הסתיו מתדפק על החלונות, החצבים שזוקפים ראש והריח של אחרי הגשם הראשון, ריח שגם ריחה של מכונית חדשה לא מנצח אותו בחיוך שהוא מעלה על השפתיים.
דווקא כאן, בצד השני של העולם, יש משהו אחר, כאן החיים אצים ורצים בקצב של 31 מעלות ואין חג או סממן שישנו זאת. אז מה בעצם יש לכתוב על החגים? עזבו נכתוב על משהו אחר.
חודשיים בגן עדן ולשינויים אין גבולות. אתה מתרגל מחדש לכל דבר, מהקטע של מפסקי החשמל שבאופן תמוה נדלקים הפוך, המכונית שבכל פעם שאני פותח את הדלת של המושב ליד הנהג אני מנסה להסביר לעצמי בלשון מביכה, "מתאמן בלהיות ג'נטלמן". עד למצב בו אני וזוגתי שתחיה מנסים להבין איך זה לחיות עם עוד מישהו בבית, שלא אנחנו יצרנו, מהפיליפינים. שאלות קשות לא?
יש משהו בחודשיים הראשונים שמכניס אותך למוד שרידות. אתה אורז, ממריא, נוחת, משנה, פותח חשבון, סוגר חשבון, מאיץ, שורד.... ופתאום, אחרי חודשיים, נרגע. למרות שבבוקר עוד הגוף מזנק מהמיטה במרדף להספיק עוד מבחן של סינג-פס, המוח אומר לו, חאלס, די, תירגע הכול בסדר, אפילו החבר'ה בגרייט יודעים שעזבת ושאין להם דרישות אבהות על 500 הכוסות ששברת. ואז במעין ריקנות שכזו אתה שואל את עצמך, טוב מה עכשיו? 
את סנטוזה חרשתי, בגן החיות כבר יכול להיות מדריך, בגן הבוטאני נטעו שדרה על שמך, מה עכשיו? אני אגיד לכם מה עכשיו, עכשיו לחייך, להכיר חיים שלא הכרת קודם, כאלה שאין בהם ארבע כוסות קפה שחור ושני אדוויל לפני השעה עשר בבוקר, כאלה שבהם אתה חושב על מה שאתה עושה ולא מכתיבים לך, כאלו שבהם נכללת המשפחה בתכניות, כאלו שבהם אין צורך להתחיל שיחות ועידה באישון ליל כי יש מישהו על הגדרות, וזו לא סבתא בתיה, אם יורשה לי להעביר מסר תוקפני לחותנתי.
ולפני שאני מעלה את החיוך וחוזר לשגרת ה"אין חגים" שמותאמת למקום ולזמן, לפני אלה, חושב שנכון לדבר על מה שכל כך חסר פה, דווקא כעת, וזה המדבר. המקום המיוחד ביותר בארצנו, נוף קדומים, המקום אליו אני עורג בלילות, הצינה, היובש, שמיכת הכוכבים שממלאת את השמיים, השקט והמרחב שאין כמותם. כמי שחי, אוהב ומכיר את המשתרע מבאר שבע ודרומה, רוצה לומר לכם, דווקא עכשיו, אחרי הממטרים הראשונים, בזמן שהגבים מתמלאים, בזמן שעטרת ירוקה עוטה את הגבעות שבין ירוחם לשדה בוקר, בזמן שהקניון הלבן מתמלא במי שטפון, בזמן מושלם כזה, כשהחברים מעמיסים את הג'יפים במזרנים, פוייקה ופק"ל קפה, דווקא עכשיו.......

אני נוסע לקראבי לבלות סוף שבוע עם המשפחה, כי אין ברירה, את החיוך חייבים לשמר, לא?
הקניון הלבן מדרום להר כרכום .... מהשבוע (מי שיודע איפה הצפון, נא לשלוח תשובה מלומדת למערכת)

 
 
לייבסיטי - בניית אתרים