נהגי טקסי בסינגפור

דף הבית >> נהגי טקסי בסינגפור
סיפורי נהגי מוניות בסינגפור
רחלי אורן

כשהתחלתי לכתוב על נהגי המונית בסינגפור, חשבתי כמובן, על סיפורים מהצד שלי, מהמפגשים שלי כישראלית עם הנהגים הסינגפורים. אבל אחרי שקראתי כתבה בעיתון המספרת על חוויית הנסיעה במונית מנקודת המבט של הנהגים עצמם, גיליתי עולם שונה לחלוטין.
אז הנה כתבה ראשונה בסדרה, שיחות עם נהגי מונית מנקודת המבט הישראלית.
בהמשך כתבה מנקודת המבט של הנהגים.
 
״ספר אני יכולה לכתוב, על שיחותי עם הנהגים הסינגפורים.״
מאחר ואינני נוהגת בסינגפור, והגעתי להסכם עם ש. שאסע במונית ככל צורכי (זה תמיד יהיה יותר זול מלקנות אוטו, או לשלם את הקנסות שלי), אני מגיעה כמעט לכל מקום עם נהג ״פרטי״ משלי. על היתרונות אין צורך לדבר, אבל כמובן שלעמוד ביום גשם סינגפורי ולנסות לתפוס מונית, זהו אחד הדברים המתסכלים ביותר. יחד עם זאת סיגלתי לעצמי טקס קטן משלי כשאני נכנסת למונית
במקום שהנהג ישאל אותי- כבר אכלת את ארוחת הצהרים או הבוקר שלך? ( כי אם אכלתי ובטני מלאה- זה אומר שאני רגועה ויכולה להתחיל את היום) אני שואלת אותו- איך היום שלך? או איך מזג האויר? ובעקבות שאלתי זו, מתחיל תמיד דיון מעניין, שעיקרו הם החיים של הנהג ומשפחתו בסינגפור.
מעטים הנהגים שעונים לי כי הכל נהדר וכי הם מרוצים- אך יש גם כאלה.


חלק מהנהגים זוכרים לטובה את הישראלים שהדריכו אותם ולמדו את רזי הצבא והמלחמה, בשנים הראשונות של קיומה של סינגפור. אלה משבחים ומהללים את ישראל ואף מראים לי כרטיס או צלום הקשורים לארץ ואו לדגל ישראל.
הרוב ובעיקר המבוגרים, מספרים כי הם נאלצים לעבוד 12 שעות ביום, וכי אם הם לא יעשו זאת, הם נחשבים כמתים!  חלקם כל כך רצוצים מיום עבודה ארוך, שהם מאד שפופים ונוהגים לאט בשביל שלא יטעו או יעשו תאונה.


הגדיל לעשות- ונכנס לי חזק לנשמה, אותו נהג כבן 50 ( אך נראה כבן 30) שענה לשאלתי ברוגז ואמר- אתם הזרים חושבים שאתם יודעים איך זה לחיות כאן, אבל אני אספר לך, על עשרות גברים המהמרים בקזינו ומסכנים את משפחותיהם, על ילדים הגונבים כסף מהוריהם בשביל לקנות כל מה שאינם יכולים, ועל ביתי בת השש שהייתה חולה, עם חום גבוה, וכשהגעתי איתה לבית חולים, בקשו ממני דבר ראשון את כרטיס האשראי! לא מדדו חום, או בדקו את גרונה, אלא רק רצו את כספי- 99$. כיצד אשלם להם סכום כזה? אינני עושה זאת ביום עבודה אחד?
כשראה את הבעת פני הרצינית, ביקש סליחה על שהעיב על יומי, אבל, חזר ואמר, אלו החיים האמיתיים של סינגפורים.
מאד קשה לשמוע דברים אלו, בעודי רצה מקניון אחד, לפגישה עם חברה, בשני.
 

ניסיתי לתפוס מונית בגשם סוחף, כמו שסינגפור ״יודעת״ ואף אחד לא עצר. מספר מוניות ירוקות עוברת להן ואינן מאירות לכיווני. כשלבסוף ״קפצה״ לאמצע הכביש חברתי ( שלא עשויה מסוכר) ועצרה כמעט בכוח, מונית, שאלתי את הנהג- למה אתם לא עוצרים לנו הנוסעים? והתשובה לא אחרה להגיע- את יודעת מאם, זה מסוכן לנהוג בגשם, (וגם לא נעים שהמונית רטובה) והרבה פעמים אנחנו מעדיפים לשתות קפה ולנוח עד יעבור זעם הגשם. ואני חושבת לעצמי, על התשובה הישירה, ולא יודעת אם לצחוק או לבכות.
האם הנהגים הם קול מייצג בסינגפור היום? 
כמובן שהסובלים ביותר, בעידן המודרני, הם חסרי ההשכלה, המבוגרים, ואנשים שלא מצליחים לעמוד בדרישות האין סופיות, ועל ידם צומח גם דור חדש , מלומד ומצליח.
אך הקול הזה של נהגי המוניות, הינו קול כועס, וגם הם שייכים לעם הסינגפורי.

 
לייבסיטי - בניית אתרים