סבתא רחל מאיה פקר

דף הבית >> סבתא רחל מאיה פקר
 
סבתא רחל
מאיה פקר-רינת


זהירות. כתבה בלי ציניות.
הכל בראש. ובעיקר בלב.
כשהייתה סבתא רחל בת 70 נסענו איתה גיל ואני לטיול בסקוטלנד. בסוף הטיול שאלתי אותה לאן היא רוצה שנטוס לכשתהיה בת 80. אז היא ענתה שהיא מקווה שהיא תגיע לגיל 80 ושיהיה לה כוח לטוס בכלל.
השבוע, בגיל 85, בהווה של הזדקנות על כל משמעויותיה ועם עבר "עשיר" של שכול, אלמנות, וכמובן "כרטיס עבודה" מלא במחנות פולין של לפני כ70 שנה: בודזין, אושוויץ-בירקנאו, מיידאנק, טרייזינשטאט, ברגן בלזן ועוד שניים, הגיעה סבתא רחל, סבתא של גיל, היישר מהדיור המוגן בביתן אהרון לביקור כאן, אצלנו בסינגפור. טוב, לא ממש היישר אלא במסלול הארוך, היקר והמייגע שדרך בן גוריון ובנגקוק.
ארבעה חודשים מאז עזבנו את ישראל והיא החליטה שזהו. היא מגיעה ויהי מה על אף הבריאות הרופפת ממש.
ומהרגע שהיא גמרה אומר בדעתה להגיע לכאן לא ניתן היה לעצור אותה ואף אחד מאיתנו גם לא התכוון.
היא רצתה לראות את הנכדים היחידים שיש לה ולשם כך היתה מוכנה לחצות לא רק את המרחק הפיסי שבין ישראל לסינגפור אלא גם את המרחק התודעתי שאצל אנשים מבוגרים הוא בדרך כלל גדול פי כמה.
אז אחרי כל הסידורים והארגון שעשו ההורים שלי מהארץ היא הגיעה לכאן מלווה בגל, האחיין שלי, צעיר בן 20 שכולו חמלה ונשמה, מאוששת יחסית מהטיסה ומוכנה להתפשר: על טעם הקוטג', על סדר היום המהודק שלה, על הטמפרטורה של המזגן ואפילו על הצורך להיראות לא נעזרת. היא שונאת להיראות חלשה וכך החלק הקשה עוד קודם להגעתה היה לשכנע אותה לבקש את האפשרות של מוד "כסא גלגלים" בטיסה- לתנועה בשדות התעופה ובמעברים.

רק חובה לציין שהמילה "פשרה" בדרך כלל לא מופיעה בלקסיקון שלה.














אגב, את הסלקטור בשדה התעופה שביקש שתזרוק, לפני העלייה למטוס, את המספריים הקטנים שהביאה איתה (כי אולי יהיו גרביים לתקן?!?) שאלה, אם הוא ראה פעם אישה עם מספר על היד שודדת מטוס עם מספריים...
כששאלתי אותה, בסוף היום הראשון לשהותה כאן, לשלומה, ענתה: "גם בבית כואבות לי הרגליים אבל פה יש לי אתכם, אז זה שווה לי הכל".
וביום השני היא הודיעה לי שהיא תגיע בעוד כחצי שנה לבר מצווה של נכדה (רביע??) הבכור. ״סתם הפחידו אותי מהטיסה, לא היה כל כך נורא", ואני רוצה לזכות לבר מצווה.
מי אמר השראה ולא קיבל?
 
לייבסיטי - בניית אתרים