סיפור רילוקיישן

דף הבית >> סיפור רילוקיישן
איך רילוקיישן נולד?
 

ספרי לי סיפור לידה היא אמרה לי. ובאמת תהליך מעבר לארץ אחרת קצת דומה ללידה. יש את התקופה של לפני ויש את התקופה שאחרי לידת הרילוקיישן.

אני ילדת רילוקיישן. בגיל שבועיים הורי העמיסו אותי על מטוס ונסענו לאפריקה, אני לא זוכרת הרבה משם הייתי מאוד קטנה, אבל העובדה שההורים שלי לא הפסיקו להזכיר את השנים האלו כאחת החוויות (אולי האחת) הכי נפלאות שחוו בחיים, גרמו לי תמיד לרצות לנסות גם. לגור תקופה בארץ אחרת.
קוראים לי י' אני גרה בסינגפור נשואה ואמא לשני בנים. הרבה זמן התבשלנו ברעיון בן זוגי ואני ולא ירדנו ממנו גם כשהכל נראה בלתי אפשרי. והמשפט הזה בא ללמד אתכם שחלומות אפשר להגשים. אני זוכרת את עצמי יושבת מול הגננת מספרת לה ששנה הבאה כשהבכור יהיה בן חמש ניסע לרילוקיישן, בסוף אותה הגננת זכתה לראות אותנו נוסעים כשהצעיר היה בן אותו גיל – אבל הסבלנות השתלמה.

אחד התנאים שלנו למעבר היה לעבור לארץ דוברת אנגלית, פוטנציאל רכישת שפה נוספת אצל בכורנו היה תלוי בספק ולא רצינו לאתגר אותו בשפה שלישית. בן זוגי עובד שנים בסינגפור וזאת תמיד היתה ארץ קטנה ומקסימה שאוהבים בה ישראלים והיא בטוחה ונוחה למחייה. ולכן סינגפור נבחרה לה.
כמו בהריון שלוקח 8 חודשים + שנה (חודש התשיעי) גם פה ההמתנה, האישורים, התכנונים והמחשבות הם תהליך ארוך וככל שמתקרב תאריך היעד כך נהיים יותר סידורים ויותר דברים להתארגן עליהם ואני מצאתי את עצמי צריכה לנשום ולנשום ולנשום גם כשכבר אין אוויר – כל פעם עוד משהו...

אחד הדברים שיש לקחת בחשבון כשיוצאים למסע כזה הוא לדעת את החוקים....חוקי מס הכנסה, חוקי ביטוח לאומי חוקי תושב חוזר וכו' וכו' החלטה גחמית של להשאיר את הדירה שלכם לא מושכרת כדי שיהיה לאן לבוא בחופשות או כדי סתם שלא יגעו לכם , יכולה להשאיר סכומי עתק במס הכנסה כשתחזרו כנ"ל לגבי האוטו. ומסתבר שיש עוד כמה דברים שיכולים לעשות את ההבדל וכדאי לברר אותם לפני.

ההכנות של לפני נחלקות לשני ערוצים, לסגור את הדברים בארץ ולפתוח את הדברים בארץ היעד. והם הפוכות – בארץ צריך להשכיר דירה (אם יש לכם אחת), לסגור חשבונות, להוציא ילדים מבית ספר וכו' וכו' ובמקביל מתחיל תהליך של פתיחה בצד השני של העולם – לשכור דירה, לפתוח חשבונות, לרשום ילדים למוסדות חינוך וכו', אבל בצד השני זה הרבה פחות מוכר וברור ובעיקר באנגלית...אז שוב צריך לנשום ולנשום...

אחד הדברים שלי לא היו ואני חושבת שהם תנאי הכרחי בדרך הוא נסיעת הכנה, שבה בוחרים דירה, בודקים בתי ספר, פוגשים כמה אנשים שכבר גרים פה ולומדים קצת...אח"כ כשמגיעים הכל טיפה יותר מוכר וקצת פחות מנוכר.

כל התהליכים האלה של להיפרד ולהתרגל ולהכנס לעולם החדש לוקחים זמן וצריך לזכור את זה – אתם עוזבים את הארץ עם לשון בחוץ אבל אורך הרוח הסבלנות ויכולת ההכלה שלכם צריכים להחזיק מעמד לפחות עוד כמה חודשים בארץ היעד.

אנחנו הגענו מאוד מבושלים, מאוד רוצים ומאוד מוכנים להשקיע זמן נפשי ופיזי בשינוי. ויש שינוי
השינוי הוא בכל הרמות, מלהתחיל לחפש בסופר את כל המצרכים, מלגלות איזה מוצרים אין כמו בארץ ואז להחליט אם להתחיל במשלוחים או פשוט לוותר עליהם לתקופה הקרובה ועד להמציא את עצמך מחדש בלי עבודה ועם הרבה זמן פנוי בארץ חדשה.
ובאמת זה מזכיר קצת את הגעת הילד הראשון הביתה (לכל ההורים שביננו) כשפתאום החיים הקודמים שהיינו רגילים אליהם משתנים ביום אחד וצריך לאט לאט ליצור חיים חדשים שבהם מי שמנהל אותם הוא תינוק בן יומו. אז התחושה הזו של היו לי חיים ועכשיו יש משהו חדש שצריך ליצור היא אותה תחושה, וצריך לתת לזה זמן, זמן הסתגלות, זמן יצאיה מההלם.
וכן כל מי שמגיע לרילוקיישן הוא בהלם...מי בהלם קטן ומי בהלם גדול אבל כולם בתקופה הראשונה מסתובבים עם מבט מזוגג בעיניים שמראה שהם בשלב של לנסות להבין מה קורה פה. אז תסתכלו רגע בראי ותראו אם יש לכם את המבט המזוגג הזה בעיניים ותבינו שלכולם יש אותו בהתחלה... וזה בסדר. תנו לדברים זמן ומקום.

בכל רילוקיישן יש את ההורה הנשלח (שבזכותו או בגללו אתם שם) ואת ההורה המלווה זה שנמצא בבית לפחות בהתחלה. התפקיד של "זה שאיתו" הוא להכיל את כולם וכיוון שלפחות בהתחלה נקודת המוצא היא הצפה מוחלטת ההורה הזה שוכח את עצמו בדרך....אז אחרי חודש, חודשיים, שנה שנתיים, כמה זמן שלקח לכם לצאת מההלם דעו שגם לכם מגיע...ותשקיעו בעצמכם זמן ומאמץ בכל דרך שטובה לכם כדי לעבד את שחוויתם עד כה.

הבחירה של איך תעברו את הרילוקיישן הזה האם בגעגועים בלתי נגמרים לארץ והחיים הקודמים שלכם? האם בהתחברות רק לאנשים זרים ושונים כי זו ההזדמנות? האם בהתחברות רק לישראלים כי זה מה שמוכר וידוע וגם ככה כל היום מתנהל בשפה שונה? או איפה שהוא באמצע זו בחירה שלכם. אני באופן אישי ממליצה על גם וגם. החיים הם דינמיים ולפעמים צריך משהו זר ושונה ולפעמים צריך משהו מוכר וכיפי ולכן צריך לשלב. אני חייבת לציין שבאופן אישי מצאתי פה כמה חברים לחיים, כאלה שאני אקח איתי למאגר חבריי גם בארץ.

אנחנו באנו להנות לבלות ולחוות חיים בארץ אחרת וזה מה שאנחנו עושים, את כל החוויות האלה אני מתעדת בפוסטים קצרים כדי שיזיכרו לי מה היה כי אין סיכוי בעולם שאזכור את כל החוויות והדברים שעברנו פה בשנתיים האחרונות. http://cafe.themarker.com/blog/443947/

כשאתה נמצא בארץ זרה וחוגג את החגים ואת ימי ההולדת ומלווה את החברים לבית חולים (אם צריך) האינטנסיביות ומספר החוויות שאתה חווה איתם היא כל כך גדולה שבשנה אתה בעצם יכול להשלים פערים של שנות חברות שהיו עוברות בארץ (מתי בפעם האחרונה ליוותם חברה ללידה? לאשפוז? או חגגתם עם חברים את ליל הסדר?) וכך בעצם בשנים מועטות נרקמות חברויות עמוקות.
אם אתם שואלים אותי אם לצאת לרילוקיישן? אני חושבת שבוודאי, זה קשה בהתחלה וזה קשה בסוף (עם כל הפרידות והחזרה לארץ) זה מאפשר הפוגה, חיים ברוגע, ולי זה רק חידד את מה שידעתי מראש...אין שום מקום בעולם שאני רוצה לחיות ולגדל בו את ילדי מלבד המדינה שבה נולדתי.
בהצלחה.
 
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים