עודד מילשטין

דף הבית >> עודד מילשטין
ראיון עם עודד מילשטין
מאיה פקר רינת

לנו, אנשי הבניין ברחוב דאלבי, תאריך פקיעת תוקף ברור לחוויה הסינגפורית שלנו. גם אם נקבל עוד שנה הארכה הרי שבחלוף שלוש או ארבע שנים מקסימום ניקרא לשוב לארץ מולדת. אני חושבת שהעובדה שאנחנו לא ממש מחליטים על עיתוי החזרה שלנו לארץ מקלה עלינו בלתחם את תקופת סינגפור, להתייחס אליה כאל חופשה מתמשכת ובעיקר להבין שהחזרה לארץ היא מעבר לפינה. במילים אחרות, העובדה שלא אני נדרשת להחליט על החזרה לארץ עושה לי את החיים פשוטים יותר. כן, אני מתקשה לראות איך הייתי מחליטה בעצמי לוותר על ״סיר הבשר״ לרעת ״סיר הלחץ״.
כדי להבין את ״הלך הרוח״ של ישראלים שההחלטה הזו כן בידיהם הלכתי לראיין את עודד מילשטיין שהוא בעיני כל כך ישראלי ובה בעת כל כך סינגפורי. 
אני מרגישה שזה כמעט מיותר להציג את עודד לקהל הקוראים (הנאמן!!!) של פטפטו ובכל זאת אעשה זאת לטובת אלו שהם יומיים באי ולא יצא להם ליהנות עדיין מקבלת הפנים המילשטנית.
עודד ועדי גרים בסינגפור מאז 2007 ויש להם עוד קודם היסטוריה של רילוקיישן. שנתיים הם גרו באוסטרליה וארבע שנים (בין 1998-2002) הם גרו בהונג קונג. עודד טוען (בתוקף, כהרגלו..) שרילוקיישן זו תכונה שיש לה אחיזה גנטית והיא עוברת בתורשה, בתור ילד הוא היה בניו יורק וקנדה כשאבא שלו היה שליח הסוכנות במדינות צפון אמריקה במשך שבע שנים, וגם אחיו עשו רילוקיישן במהלך שנות בגרותם.
לסינגפור הם הגיעו בעקבות העבודה של עודד, בינתיים עם השנים עודד החליף עבודות וכיום הוא עצמאי אבל הם נשארו בסינגפור כמו שאומרים אצלנו בעגה המקומית ״מטעם עצמם״.    
הם מאוד רצו להגיע לאסיה, בעיקר בגלל חווית הונג קונג המוצלחת, אבל סינגפור אכזבה אותם בהתחלה דווקא בהיבט של הקהילה הישראלית. החוויה של הישראליות בסינגפור היא מאוד ארעית עודד אומר. לפעמים אתה מרגיש כמו חולה אלצהיימר שכל יום מחדש הוא מרגיש שהוא פוגש אנשים פעם ראשונה.  במציאות כזו של ״תחנת רכבת״ עמוסה ונחפזת יש קושי ליצור לכידות, ערבות הדדית ותחושה של קהילה. עם השנים, הבית הפתוח שעדי הנהיגה וההתרגלות לקשרים שהם לא רק עמוקים הם הסתגלו להוויה הישראלית בסינגפור. 
מבחינתם החזרה לארץ היא תמיד על הפרק ובמיוחד בשנה האחרונה כששניים משלושת ילדיהם בארץ. בן הבכור שסיים שירות צבאי בחיל התותחנים ולומד במרכז הבינתחומי בהרצליה ודן האמצעי שסיים מכינה קדם צבאית ועתיד להתגייס לצה״ל באפריל השנה. אבל קשה לוותר על השקט הנפשי שסינגפור מאפשרת ושנעדר כל כך מהחיים בארץ. לכן, אומר עודד, כל כך קשה להחליט על חזרה ומצד שני אי אפשר שלא לחשוב על אפשרות החזרה. 
לראשונה אני ממשיגה לעצמי, הודות לשיחה הזו עם עודד, שעצם העיסוק בשאלת החזרה הוא חלק מההגדרה העצמית של הישראלים באי. במעט הקצנה אפשר להגיד שאנשים הם ישראלים כל עוד הם חושבים על אפשרות החזרה לארץ גם אם הם כבר הרבה יותר שנים ״בחוץ״ מאשר ״בפנים״.


תגיד, אני שואלת אותו אילו עצות, ממרום שנותיך וניסיונך, יש לך לתת לחדשים באי. הוא מפרט: ראשית, כדאי לכל מי שמגיע להגדיר את מטרות השהייה, זה מאפשר להתמקד ולתכנן. שנית, יש להיות מודעים גם לקשיים, לדוגמא, קשיים כלכליים הנובעים מיוקר המחייה הגבוה או קשיים שנובעים מהיעדר תעסוקה ומשמעות לבן הזוג שאינו עובד ובטח לא בשלב הראשון, ולבסוף הוא אומר צריך להיזהר מההיסחפות והרצון ליישר קו כמו כולם כי לא כולם יכולים להחזיק אוטו או לנסוע חמש פעמים בשנה מחוץ לאי כמו שנורא מקובל. כלומר, הוא מסכם, צריך להגיע לכאן מתוך מודעות ובעיניים פקוחות.
אני מרגישה שהראיון שנסוב רובו ככולו על חווית הישראליות באי לא יכול שלא להכיל בתוכו גם שאלה על המדינה הזו שאנחנו אורחים קבועים בה ואני מבקשת מעודד להשוות בין סינגפור של היום לזו שהם פגשו לפני שמונה שנים כשרק הגיעו.  סינגפור היום היא הרבה יותר קוסמופוליטית הוא אומר, פעם היה הרבה יותר מסובך למצוא בית קפה ראוי,  ברוב התחומים (להוציא אולי את תחום הדיור) היא מאוד התייקרה, נדמה שהסינגפורים כל הזמן ״מחדדים את העיפרון״ ומחפשים איך להתחדש ולהשתפר וגם היחס לזרים נהיה הרבה יותר קפדני, פעם היה הרבה יותר פשוט לקבל פה מעמד של תושב קבע. 
בסיכום הראיון הזה שעוסק רובו ככולו בהוויה הישראלית-סינגפורית נדמה לי שנותרתי עם הרצון של עודד שבחזרה הביתה לארץ נביא, אנחנו הישראלים שזכו לחוות את סינגפור, חלק מהנורמות, הערכים והדברים הטובים שיש במדינת סינגפור. אנחנו לא מנצלים מספיק את הלמידה שלנו מפה ליישום שם, הוא אומר בעצב.    
וכמה צפוי (שלא לומר קלישאה שחוקה) שהשיר של אריק איינשטיין ושלום חנוך הוא שמתנגן לי בראש עת סיימתי לכתוב את הראיון עם עודד:
״יושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יושב בסן פרנסיסקו על המים
 אז איך זה שאני מרגיש רחוק.
 
ממול האווזים, שטים בין הסירות
וגשר הזהב יפה כמו בסרט
חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות
היית אומרת שמפה את לא חוזרת
 
יושב בסן פרנסיסקו על המים...
 
רואה את דוקטור ג׳יי קורע רשתות
וקארים עבדול ג׳אבר נוגע בשמיים,
חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות
כל כך יפה בסן פרנסיסקו על המים.
 
יושב בסן פרנסיסקו על המים...
 
פתאום אני רוצה הביתה חזרה אל הביצה
לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל
תן לי חתיכת תבור תן לי חתיכת כנרת
אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה,
חמה
ונהדרת.
 
יושב בסן פרנסיסקו על המים...
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים