שיעור ספורט

דף הבית >> שיעור ספורט
תחביב – או שיעור התעמלות? העיקר ההרגשה.
רחלי אורן

מזה חודשיים אני רצה, קופצת, מרימה ידיים וברכיים לקצב הוראותיה של נינו, מדריכתי האמיצה, ועושה כמעט כל מה שהיא מבקשת. ההסכם, שנחתם ביננו בעל פה, הוא שאני ממלאת הוראות, והיא  גורמת לי לבצע אותן ולא להחסיר שיעור. כל פעם מחדש, אני נאבקת בשד הקטן, המפתה אותי לעשות הכל, ורק לא לרדת לשיעור, אבל עצם המחשבה שאאכזב אותה, גורמת לי ללבוש את
בגדי הספורט, לנעול נעליים ולרדת למטה לחדר הכושר המקומי.
ספורט כידוע לכם, הינו דבר מאד מאד חשוב לכל אחד מאיתנו, אבל עד עכשיו הצלחתי להתחמק ממנו בצורה עקבית וללא נקיפות מצפון. לכל מי ששאל,
הייתי עונה כי אני בעצם הולכת הרבה, (בקצב של צב אמנם) , וכי אני שוחה הרבה (מה שנכון- אבל לא בדופק של 140) ועוד מיני רעיונות. אבל המשקל
(עליו המשכתי לעלות כל ערב) סרב לשתף פעולה עם המצאותי והכחשותי, וקיבלתי החלטה נועזת, להתחיל בשעורי ספורט סדירים ועוד- עם מאמנת מהשורה, שלא  תוותר לי על תרגילים, ותרחם על כאבי.


המפגשים הראשונים ביננו היו "מלהיבים" מצד אחד, וקשים ביותר מהצד השני. כל הגוף כאב לי, וכל שרירי ( שמזמן כבר לא הוזזו) השמיעו את קולם והראו את נוכחותם.
והגרוע מכל, שלא יכולתי "לבכות" לנינו, שתציל אותי, שתקל עלי, ושתאשר לי את הפסקת התחביב החדש.
היא מצידה, הייתה מאד מרוצה מהתוצאות, ולכל שיעור הגיעה בשמחה ועליצות טבעית, תוך שהיא מבטיחה לי תרגילים מורכבים, אשר יעזרו לחידוש התאים במוח שלי, בנוסף להצרת ההיקפים האפשרית, והגברת היכולות.
כמה מושגי יסוד כבר הספקתי ללמוד, וכשהיא מפריחה אותם לאוויר, אני נכנסת לכוננות על.
תרגילי 7 דקות של מאמץ, נראים בעיני כיום לימודים ארוך. "עוד קצת, וממש זה נגמר, ואת יכולה, ואת ממש מתקדמת" ועוד קריאות עידוד מסוג זה, אמורות לנחם אותי. אבל, היא כמו עז צעירה, הרצה על הגבעות, עושה את הכל בחינניות וללא מאמץ (כך זה נראה מהצד) וגורמת לי להאמין לה, "שעוד רגע והתרגיל נגמר, וזהו כבר תרגיל אחרון, ובאמת שאת ממש מצליחה, ועושה את התרגילים כמו שצריך, וחבל להפסיק עכשיו, ועוד".
אבל מה- התמכרתי!


הגוף אמנם עוד כואב, וכל פעם שריר אחר צועק לחסדים, אבל ההרגשה הכללית באמת השתפרה. ועכשיו, אני מוצאת את עצמי, יורדת לבד לחדר הכושר, ועושה תרגילים לבד ללא כל עידוד, ואפילו מקשה על עצמי, ומאריכה זמנים. באמת לא נורמאלי!
אז למרות שאני לא יודעת כמה זמן עוד אחזיק מעמד, ואם זה באמת יחדש את תאי המוח שלי, אני ממליצה לכם מאד!  אם לא ארזה, לפחות לא אשמין! ואם לא אהיה ספורטאית מצטיינת, עדיין ארגיש טוב יותר.
יאללה, לאליפות האטלטיקה של דרום מזרח אסיה!!!
אין קשר בין התמונות וכותבת כתבה זו.


 
לייבסיטי - בניית אתרים