שירת הכרכור- משפחת וייס

דף הבית >> שירת הכרכור- משפחת וייס
שירת הכרכור
עמיר וסיון ויס
לילה אחרון באי הירוק, המהביל, הנקי והאהוב. מחר בערב נעמיס על המונית שלושה ילדים, ארבעה תיקים, חמש מזוודות, שני הורים במצב משומש אבל טוב (יד ראשונה ממהנדס!) ושנתיים של חוויות וזיכרונות.
חשבתם שנלך בלי לומר מילה? או אלף מילים ?תסלחו לנו אם נהיה קצת סנטימנטליים?
לילה אחרון באי. השעון כרגע התחלף לחצות - יום חדש התחיל. סינגפור חוגגת היום 49 שנה ואנחנו מציינים שנתיים לפרוץ הגעתנו לסינגפור: "ככה זה כשיש שתיים... זה מעט, מקטרים אז כפליים."



שיוצאים לשליחות, הזמן עובר אחרת, הכול אינטנסיבי, תזזיתי, בווליום גבוה: כשטוב - נהדר, כשרע - חרא. והיה טוב, טוב מאוד. והיה גם רע. לתפארת. ובחרנו בהרפתקה הזו ביודעין, בשמחה, בידיעה שנחזור אחרים ממי שיצאנו. "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" אמר הד"ר, ואנחנו מכבדים מאוד חוות דעת רפואית. 

 
 
אירגנו אירועים חגיגיים בשגרירות, לקחנו חלק בטקסי הקהילה, עזרנו להרים מסיבת עצמאות שווה במיוחד וגם מסיבות סיום בכיכוב להקת צ'יקן רייס אהובת הקהל, התחפשנו פעמיים לשתי תחפושות מיוחדות כל כך שהיינו צריכים להסביר אותן כל הערב (ותסלחו לי, אבל אם היא בת ים חובקת שני גורי Merlion והוא אריה מלכותי בחליפה, ברור שיחד אנחנו ההורים של ה Merlion. אנשים - קצת דמיון!) כתבנו כמה טורים וכמה שירים על החיים באי, טיילנו בכמה וכמה ארצות והגענו להספק מכובד של 78% מהאטרקציות ב Fun Singapore. וכן, גם עבדנו.




אז מה היה לנו? חצי שנה לא קלה של הסתגלות, חצי שנה של התמקמות, ושנה אחת נפלאה במיוחד של חוויות ושל חברים. בחרנו בקשיים, בעצבים, בתסכול, בדיוק כמו שבחרנו בטיולים המרתקים, בהצצה לתרבויות אחרות, בטעימה על קצה הצ'ופסטיקס מהמזרח הרחוק על הטעמים ועל הריחות ועל החיים ועל הלאקסה. עכשיו, כשעם כל חבר אהוב שעוזב - הלב מתמלא עצב, ועם כל "פעם אחרונה ש..." - הילדים בוכים בדמעות ואנחנו בוכים בלב, אנחנו מזכירים להם וגם לנו שככה זה כשיוצאים להרפתקה. "אבל אימא, זו לא הרפתקה, זה הבית שלי" אמרה המתבגרת ברגע נדיר של שפיות זמנית מההתבגרות.
לילה אחרון באי. הצצה בפתק שרשמנו בתחילת הדרך מראה מה נראה בעינינו מוזר ואחר: כרטיס הפעלה למעלית ולכל שער כניסה - היום נשלף בטבעיות מבלי שנשים לב בכלל לפעולה; גשרים תלויים במקום מעברי חצייה ורמזורים שיש להפעיל בכפתור מיוחד - כשעוד עמדנו ברמזור אדום, היום אנחנו מכירים את תזמון הרמזורים ויודעים איפה לחצות ומתי; נסיעה בכיוון הפוך - כמה פעמים הלכנו לצד של הנוסע ולא של הנהג, כמה פעמים אותתנו עם הווישר, הפעם ההיא שבה נסענו נגד התנועה בכביש בעל חמישה נתיבים. בסוף - מתרגלים, אבל בחודשים הראשונים יש תחושה מתמדת שאתה שנייה מתאונה, מה עוד שהאגרסיביות בכביש מתחרה במיטב נהגי המוניות בישראל; בנייה בלתי פוסקת שמשרה תחושה של מגורים בקן נמלים או לחילופין בקיבה של פרה מעלת גירה במיוחד; לפני הסרט - פרסומות לגיוס לצבא או פרסומות המעודדות גאווה לאומית;  קנקני מים בעיטור ירקות, יעני מים בנגיעות מלפפון וגזר; תרבות הפדיקור: בכל הקשור לציפורני הרגליים - האורך כן משנה, ואמנות עיטורי הציפורניים זוכה לפריחה ססגונית ומשעשעת (דובונים ורודים וכחולים?! באמת?! גבירתי זוכרת שסיימה גן חובה לפני 54 שנה?); העובדה שפה אוכלים הכול, באמת הכול - מפריחת הבננה ועד רגלי תרנגולות, וכן - זה טעים!; "אשליית האסיאתי"  - לעיניים מערביות חדשות קשה להבחין בין העמים השונים שלכולם קראנו בבורות אסייאתים. גם אנחנו נראים להם דומים. לאט לאט מבחינים במאפיינים פיזיים שונים בין הסינים, היפנים, הקוריאנים, הפיליפינים. לעומת זאת, עד היום יש לנו התלבטות לגבי הג'נדר - לפעמים קשה מאוד להבחין בין גברים לנשים. מזל שבאנגלית אפשר להתחמק מקבלת החלטה.
בהתחלה הכול משונה וזר ונפלא ואחר. אם אפשר רק בקשה קטנה וצנועה: חבר'ה מספיק עם הזובור לחדשים, גם ככה קשה להתמצא פה עם כל הרחובות האלכסוניים. מה חשבתם, שלא עלינו על מבחן הכניסה לאלו שזה עתה הגיעו? מבחן הידוע בכינויו "הגעה לOFS"? לא יכולתם לחשוב על משהו יותר יצירתי מהכנסת משפחה לגרייט ואז לתת להם את ההכוונה הבאה: "אין בעיה להגיע ברגל לבית הספר, זה חמש דקות: יוצאים ימינה לKim Seng Walk, פונים שמאלה ב Kim Seng Path, פונים שוב בKim Seng Promenade, שוב ימינה ב Kim Seng Road (שימו לב לא להיכנס ל Kim Seng Close, כי זה מבוי סתום) ואז ב Kim Seng  מגיעים מיד". זה ייגמר בבכי. ובמונית.
מה היינו לוקחים לארץ? את המודעות לניקיון, את התחבורה הציבורית המעו-לה, את ה Food Courts, את השקט הנפשי (על גבול המוות המוחי), את מדיניות ה"אפס אלימות" בבית הספר, את החברים, את הברכה . טוב, נו, גם לאקסה, ותפוח אדמה מתוק (בכלל לא בטטה!), ומנגוסטין, ואת ה Great Singapore Sale ואת הקינוקונייה. שימו לב איך בגבורה אנחנו לא מציינים את העוזרת האהובה שלנו, שהפכה לחלק מהמשפחה - גם ממנה עוד ניפרד מחר, עוד שיברון לב בדרך. ואיך נסביר את היעדרה לפרא האציל, הלוא הוא הפושע המאורגן,  הלוא הוא זוזו? הנוחות הבלתי נתפסת של עוזרת במשרה מלאה באה במחיר כבד - נשים שבחרו לעזוב מאחור בית ומשפחה כדי לפרנס את ילדיהן בכבוד ולספק להם עתיד טוב יותר. גם אם גדלתם בדירת שיכון קטנה באור יהודה, קל מאוד להפוך לרודן קטן, ואנחנו - כמובן - מתכוונים לילדים שבטוחים שבגדים מלוכלכים קמים מעצמם מהרצפה, מגיעים לסל הכביסה ומשם עוברים תהליך ניקוי קסום שבסופו הם עפים תוך כדי תמרוני קיפול וגיהוץ לתוך הארון שלהם. ואל תשאלו אותם איך שניצלים מגיעים לעולם... ושוב, רק הילדים, כן? בכלל לא אנחנו...
ומה נשאיר בשמחה מאחור? את הבירוקרטיה הסינגפורית ואת החשיבה הקטנונית, את המחירים המטורפים, את סופחי הלחות, את הוירוסים הסינגפוריים הקטלניים (שבגללם כמעט קראנו לטור הזה: מ"הר אליזבת" ל"העמק" עפולה), את העקבים הגבוהים (גם ככה אנחנו מסתירים בקולנוע), את הגלידה בלחם הוורוד והירוק, את הHaze.
אפילו לסינגליש נתגעגע: לCan הישראלי כל כך, לאחיו התאום - Also can, ל"לה" שהופכת הכול לעדין ומאוזן יותר -תקשיבו לשירה: אוקי-לה, סורי-לה, וואט טו דו-לה. לא נתגעגע ל"מאיו סייז" (בסינגליש: אין מידות בשבילך, ג'ירפה ענקית וחסרת פרופורציות שכמוך, צאי לי מהחנות לפני שאני קוראת לצוות ה ZOO!).
לילה אחרון באי, הלב מלא תודה ואהבה לכל מי שליוו אותנו בחוויה הסינגפורית שלנו. אנחנו כבר יודעים איפה קונים נעליים ואיפה משקפיים, אילו חצילים לקנות ומתי לא נמצא מונית, איפה המוזיאון האהוב עלינו ומה המסעדה החביבה על המשפחה. מאחלים למי שפה שנה נהדרת, וטיפ לחדשים - אין סיכוי להבין מה הם אומרים בפוד קורט, פשוט תגידו "כן" לכל מה שמציעים לכם, ככה גילינו את הדגים הטעימים וגם את האש הנוזלית שהם קוראים לה "רוטב חריף קצת". זהו, זה נגמר. סוגרים את הדלת, סוגרים מזוודה (קצת בלחץ) ופותחים את הדלת למשהו חדש ישן.
בחודש האחרון ליווינו מרחוק מולדת במלחמה: בסינגפור תלו דגלים באדום ובלבן - ובישראל היו "צבע אדום" ולילה לבן. עקבנו בווטסאפים משפחתיים אחרי עדכוני ה"אני במקלט ואיפה אתם?" עכשיו אנחנו חוזרים הביתה, למשפחה, לחברים היקרים שליוו מרחוק, את חלקם היכרנו פה. מתחילים דרך חדשה במקום חדש - ומקווים שהיא תוביל למקומות נפלאים לא פחות. בין כרכור לסינגפור - שם אנחנו.
לילה אחרון באי. בבוקר הכול ייראה אחרת.
סינגפור - סייה סייה ני - תודה לך! ויום הולדת שמח!


 
 
לייבסיטי - בניית אתרים